לפני חודשיים הייתי בברזיל.
כשהייתי שם, המקומיים, נורא התרגשו מהעובדה שאני "יהודי".
"הנה! גם הוא יהודי" אחת מהמקומיות הצביעה על בחור אחר.
לא היה בכך שום כוונה של גזענות או עלבון, "כי לא רואים הרבה *מכם* כאן".
הכוונה שלה באמת שהייתה, תמימה - לתת לי נקודת קישור עם הזהות שלי מהבית, דווקא כאן, רחוק כל כך מהבית.
הבנתי למה היא התכוונה, אבל פעם ראשונה בחיים שלי, שהרגשתי רע עם ה"תיוג" הזה - יהודי.
אולי לומר, "הרגשתי רע" הוא מוגזם קצת. אני אנסה להסביר יותר טוב.
ארץ ישראל היא הבית שלי. כולנו, או לפחות רובינו כאן - יהודים.
אנחנו מתעסקים בעדתיות הגזענית הפנימית שלנו כי מובן לנו שאנחנו יהודים, אז צריך לעשות תת-חלוקה בתוך היהדות - אשכנזים/מזרחיים וכן הלאה.
אף פעם לא חשבתי על עצמי ככה - יהודי.
גדלתי כ"יהודי" על מסורת ומנהגים יהודיים, ובעיני אפילו יותר חשוב מזה, גדלתי על המורשת היהודית, אבל אף פעם לא נתתי מחשבה שנייה על זה שאני "יהודי".
כשעלה נושא היהדות מול ידידתי הברזילאית, חשבתי על איך אני מגדיר את הזהות שלי:
גיל --> ישראלי --> עובד HP --> מעצב --> אמן --> יהודי
איכשהו המהות ה"יהודית" שלי התדרדרה אי שם לתחתית הגדרת הזהות שלי.
חשבתי על זה, ועיקמתי פרצוף. זה גרם לי לחשוב.
אף פעם לא הרגשתי שונה כי אני "יהודי" - ואפילו שלא הייתה בכך כוונה לפגוע, הקלות שבה נאמרו הדברים גרמו לי לעירבולים בבטן וזה גרם לי לחשוב על תקופות אפלות יותר בעולם.
-
לאלו מכם שמכירים אותי, ולאלו מכם שלא אני מרגיש צורך לחדד נקודה:
אני אוהב את היהדות, וחשובה לי העובדה שאני "יהודי".
לא במובן של חבישת כיפה, נישוק מזוזה או הנחת תפילין.
גדלתי במשפחה שנלחמה על ארץ ישראל עוד מימי המנדט הבריטי עם הסליק בבית.
אני דור שלישי לניצול היחיד מהעיירה קונוב, שכל יהודיה נספו בשואה.
אני בן לאב שהיה שותף כמעט לכל המלחמות בארץ.
כל אלה, שקדמו לפני, שאני סך חלקיהם, היו יהודים, האמינו במקום בטוח לעם היהודי, כי שם, בחוץ, היה רע בשבילנו כי אנחנו יהודים, חלקם סבלו יותר, חלקם סבלו פחות, אבל הגיעו למסקנה, שכאן, זה המקום שלנו.
אני רחוק מאד מלהיות דתי.
ואני לא חושב שלשמור שבת, ללבוש שחור ולא להסתכל על בחורות הופך אותי לפחות יהודי מכל הדוסים שאוכלים חינם בירושלים, צפת או בכל מקום אחר.
אבל הדבר הזה, יוצר אצלי פרדוקס זהות, ואני אפרט למה אני מתכוון.
אני לא בן אדם ששומר כשרות, ואני אוהב לאכול מה שבא לי. אבל אני גם איש של מורשת ומסורת, לכן אני לא אוכל חמץ בפסח וצם ביום כיפור.
לא כי אני אדם מאמין, אבל כי זה מה שהופך את החג/מועד למיוחד, ומבדיל מיום רגיל.
פסח האחרון נפגשתי עם חברים בתל אביב.
כן, אני מודע לעובדה שיותר ויותר אנשים אוכלים חמץ בפסח, אבל כשישבתי עם החברים במסעדה, ואני הזמנתי מנה שלא כללה לחם וגם ויתרתי על הבירה, ראיתי לידי אבא עם ילד צעיר, שטורפים נקניקיה בלחמניה.
חשבתי עלי, ועל הילדות שלי.
אני יכול לומר הרבה דברים על ההורים שלי, אבל את זה אני חייב להם: אני חושב שהם גידלו אותי נכון.
גידלו אותי עם זיקה למנהגים ולדת תוך הכרות של המסורת, אבל גידלו אותי להיות מספיק מודע לסביבה, ולעצמי כדי שכשאגדל אני אוכל לבחור לעצמי - אם להמשיך או לא בנתיב הזה.
אז כשישבתי ליד הילד הזה, חשבתי על זה, שאולי באמת כחברה איבדנו את הדרך שלנו.
כאילו, בבית שלך, תעשה מה שאתה רוצה, אבל ככה, בפומביות, בחוץ, כאומר: "מי אתם שתגידו לי מה לעשות? לא לאכול חמץ פחח... תעשו לי טובה. מי שלא רוצה לאכול, שלא יאכל, אז לכו תזדיינו ותביא לי עוד קטשופ."
אני לא חושב שלא לאכול חמץ בפסח זאת כפייה דתית, וגם אני חושב שזה לא משהו כל-כך קשה ומסורבל וברגע שאני רואה את הילד הזה טורף את הלחם, ככה בחוץ, בפסח, פה, ברגע הזה, אולי פה, מתחילה כל ההדרדרות שלנו.
-
מחר יום השואה. כרגיל, "יום חג" בשבילי.
אני לא יכול לצפות שלכולם זה יהיה יום מיוחד.
אבל כואב לי. כואב לי לראות שכל שנה, ליום הזה יש פחות ופחות כבוד וחשיבות כלפי מי שבא אחרי.
אולי אני כבר זקן, והדור שלי, כשגדלנו, עדיין חיינו בקרב אותם נפילים ששרדו את השואה, ולכן היה לנו יותר "קל" להתחבר לשואה.
אין ספק, שלהיות דור שלישי לניצול שואה, קצת סובב לי את הראש.
השואה היא סוג של אובססיה מבחינתי, והיא מעסיקה אותי חלקים גדולים מהזמן שלי, גם לא ביום השואה.
אך למרות הזיקה האישית שלי, אני אנסה לקחת צעד אחורה, ולתת נקודת מבט רחבה יותר לרגע.
לדעתי יום השואה הוא יום שרוב האנשים מפספסים את המהות שלו - היום הזה בא לדבר על הרבה דברים מעבר לרצח העם שהיה במלחמת העולם השנייה.
זה יום שבא לדבר על שנאה, אהבה ואומץ.
זה יום שבא לדבר על קבלת השונה, על הגבולות (החיוביים והשליליי) שאנו, בני האדם יכולים להגיע אליהם.
כל אלה, הם שיעורים לחיים, לקחים שאנחנו בתור חברה, חייבים לקחת איתנו, להפנים ולצעוד איתם קדימה.
כשהייתי בן 17, והייתי עם המשלחת בפולין באושוויץ, היינו בחדר זיכרון שם, והיה טקס.
כולם בכו.
אני לא בכיתי.
שואה זה נושא כואב, קשה ואכזרי - וכן, הדמעות באות בקלות.
אבל הבעיה היא, ששואה בארץ שלנו היא טאבו - אנשים בוכים באושוויץ, כי... טוב... זה שואה, צריך לבכות פה.
אין צורך להזיל דמעה על השואה, אני חושב שמספיק דמעות זלגו, למלא את הכנרת ולהציף את המדינה.
לא. זה לא מה שצריך לעשות היום.
צריך להרים את הראש בגאווה, למלא את הריאות, ולמצוא דרכים אחרות, להעביר את המסר והערכיות.
לצאת מהתבנית הקבועה של הטקסים וההנצחות הגנריות ולחשוב על דרכים יותר מתוחכמות, מעניינות ובעיקר עכשוויות להגיע לילדים, לבני הנוער ואפילו למבוגרים ולהעביר להם את המסר של "יום השואה".
כדי שנזכור, כי בקצב הזה, אוטוטו באמת נשכח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה