אני פסימיסט מטבעי, כי, כשאתה מצפה לרע ביותר, אתה לא יכול להיות מופתע.
אבל החיים לא משחקים לפי החוקים שלי, ותמיד הם מצליחים להשאיר אותי חנוק בלי אוויר כאילו קיבלתי כרגע בעיטה מסובבת לבטן מצ'אק נוריס.
אני משתדל לא לתכנן קדימה תכניות ארוכות טווח. זה נורא קשה לי, כי אני אדם מאד מחושב מנטאלית, אבל בעקבות האירועים בשנים האחרונות אני לא מוכן להיות מופתע יותר.
אבל כמו שאמרתי, החיים לא מוותרים והנה: בעיטה לבטן.
בשבועות האחרונים אני מרגיש שאני על סף איבוד שיווי משקל ואני מחזיק את עצמי עם כל שארית כח שיש לי לא ליפול.
התמהיל המאד מורכב הזה של בעיות אישיות בנוסף לבעיות בעבודה עמדו להכריע אותי באופן מובהק, אבל השיא הגיע השבוע ביום שלישי בבוקר.
השבוע נפטר אבא של חבר מאד קרוב שלי. אנחנו מכירים אי שם מגיל 13 כזה. בחישוב מתמטי פשוט זה מסתכם ב-16 שנים. אדם שאירח אותי בבית שלו אינספור פעמים (וצעק עלינו אינספור פעמים שנשמור על שקט).
הייתי בלוויות. אבל הלוויה הזאת.... עוררה בי פלאשבקים לא רצוניים.
המחנק בגרון כשראיתי את הרב שערך את האשכבה לאבא שלי רק לפני שנה וקצת.
כל פעם שעצמתי את העיניים ראיתי את עצמי שם במקומו וכל הזמן החזקתי את הברכיים הרועדות שלי כדי לא ליפול.
כן. המוות של אבא שלי דפק לי את הראש יותר ממה שאי פעם הייתי מאמין.
אבל מצד שני, הוא גם פיקח אותי.
הוא הכניס לי דברים לפרופורציה - מה באמת חשוב בחיים.
והזכיר לי את הערכים שעליהם גדלתי והזנחתי בתקופות מסויימות - כמו בתקופה האחרונה שבה מצאתי את עצמי חסר אונים.
אבל בתום תקופה מאד מפוקפקת מבחינתי הגעתי (שוב) לאיזה סוג של קתרזיס ואני שוב על הרגליים.
כנראה שאלה יהיו החיים שלי. מלאים בעליות ומורדות של מערבולות רגשיות מאיגרא רמה לבירא עמיקתה וחוזר חלילה.
אז עכשיו אני מפוקח.
מכוון מטרה.
ויודע מה חשוב ועם "העין על הכדור"
ועכשיו שמצאתי מחדש את השיווי משקל, רק צריך עכשיו להזהר, לא ליפול שוב.
