ברגע הזה.

כבר הייתי כאן.
ברגע הזה.
במצב הזה.
אני מכווץ את העיניים שלי, מנסה להזכר עמוק ורחוק.
בין גלים של ערפול שחובטים בי ומאיימים להפיל אותי מהרגליים.
פלאשבקים של רגעים דומים מהבהבים ומסנוורים אותי.
אבל אני זוכר טוב.
טוב מדי.
את אותו הרגע.

כבר הייתי כאן.
ברגע הזה.
גם אז היה דצמבר.
אני יושב באוטו. הבטן שלי מתכווצת... הלב שלי נצבט....
המילים נשמעות רחוקות... עמומות....
אבל הפעם הן מוכרות.
הן לא מפתיעות.
ידעתי שהן יבואו.
קיוויתי שלעולם לא יגיעו.
אבל הן כואבות בכל זאת.
הדלת נטרקת.
מנסה לעכל את מה שקרה.
האוויר הקר חותך לי את הריאות.

כבר הייתי כאן.
ברגע הזה.
עוצם עניים.
שוכב במיטה עם הפוך.
לא מצליח להרדם.
לא מצליח להתעורר.
סופג את הלילה.
מתפלל, מקווה, שהפעם זה יהיה שונה.

כבר הייתי כאן.
ברגע הזה.
אבוד.
שבור.
כואב.

כבר היתי כאן.
בדיוק כאן.
ברגע הזה.

תיאום ציפיות (2)

matching expectations, a photo by gilkin on Flickr.

תיאום ציפיות

אני חושב שהבסיס לכל יחסים בין בני אדם, עבודה, משפחה זוגיות וכד', מבוסס על תיאום ציפיות.

ברגע שלוקחים רגע כזה של חשיבה רציונאלית, ומניחים לרגע בצד את העניין האנושי שטמון ביחסים בין אישיים, אני חושב שהכל יסתדר.

המינוח הזה "תיאום ציפיות" היה קיים בעולם המושגים שלי, אבל אף פעם לא ממש הבנתי אותו לעומק עד שלא הייתי בהרצאה ב"זירוקס" אצל בחור תמהוני בשם חנן.

וזאת דוגמה טובה דווקא להסביר את זה, כי דפוס דיגיטלי הוא תוצאה של כל החיים שלנו היום.

הוא מבוסס על זמנים קצרים, על דברים מיידיים, ועל תמורות לא פוסקות ובעיקר - מגע קבוע עם אנשים.

מדי פעם אני מוצא שיש דברים שנחרטים לי בזיכרון ממש חזק, ואותם המשפטים של חנן נחקקו עמוק בסלע:

"דפוס דיגיטלי, הוא הדבר הטוב ביותר או הגרוע ביותר. הכל תלוי איך אתה מתאם את הציפיות עם הלקוח.

ברגע שתגיד ללקוח: 'שמע, אין לי בעיה להדפיס לך את זה, רק שתדע, שזה יוצא כמו חרא' - אז הוא לא יתלונן כשבאמת ייצא לו חרא - והכל יהיה טוב. אבל אם לא אמרת לו את זה מראש... אז הוא יעשה לך סצינת זעם ופאניקה מול 30 איש".

אוקיי, טוב, אולי הוא לא באמת אמר את זה בצורה כזאת, ובאמת הכנסתי קצת נואנסים אישיים לדבר הזה, אבל כמו הרבה דברים בחיים, יש אסימונים שנופלים אצלי קצת מאוחר. אני פועל מאיזו תחושת בטן (שרוב הפעמים צודקת) אבל לא רואה את התמונה הגדולה, אלא רק יותר מאוחר. 

תיאום ציפיות, הוא הבסיס. לפעמים אין ציפיות מההתחלה - גישת ה"מה שיהיה" - אבל ככל שדברים מקבלים יותר בסיס ומקבלים יותר עומק בשורשים שלהם חשוב לעצור, ולעשות חשיבה מחודשת. לא להסתנוור מאיזה משרה זוהרת ולרוץ אליה כאילו הייתה איזה גביע קדוש.

תיאום מול עובדים או מול מעבידים, מול הורים או אחים, מול חברים ובל נשכח - בני/בנות זוג, הוא חיוני.

כי ברגע ששני הצדדים יודעים למה הם נכנסים, או באיזה מצב הם נמצאים, בשורה התחתונה -  לאף אחד לא יהיו תלונות - אולי רק אכזבות חנוקות ולבבות שבורים.

העידן החדש - או: הרהורים של מח מזדקן.

זה עידן מדהים העידן שבו אני חיים.

יצא לי לחשוב כמה וכמה פעמים על השינויים הטכנולוגיים שקרו בשנים שבהן אני חי ואני עומד נדהם עם פה פעור.

אני זוכר כשהיו משתמשים באסימונים בטלפונים ציבוריים.

כשלטלפון בבית הייתה חוגה.

כשלפלאפון היה רק צג כמו של מחשבון שמראה רק מספרים.

כשהפלאפונים היו נראים כמו בננות ובלטות.

כשהפלאפונים נהיו עם צבע.

כשהמושג "צלצול 16 פולי" נכנס לעולם.

כשהפלאפונים היו עם פומית.

כשהפלאפונים הפסיקו להיות עם פומית.

כשהם גדלו, וכשהם קטנו.

זה עולם מדהים.

אני זוכר כשלא היה כבלים והדבר הכי מעניין בטלוויזיה היה "ערוץ המזרח התיכון".

אני זוכר כשלמחשבים היה כונן דיסקטים ורק שני צבעים במסך.

ואני מתרפק בערגה על אותם השינויים.

וחושב איזה בר מזל אני שאני עד להתפתחות הזאת. לשינויים העולמיים האלה.

איזה מדהימה היא "הטכנולוגיה".

ויש בי קצת קצת צער על אותם הילדים שיוולדו היום שמושגים כמו:

טלכרט, תקליטון, DOS, קסטה, וידאו, ועוד, לא יהיו בלכסיקון שלהם.

שהם יראו ויכירו אותם רק בדפי ההיסטוריה או בסיפורים מאובקים של ההורים שלהם.

אין ספק.

אני חושב שנולדתי בזמן הנכון.

מוקד התעניינות

כל מי שמכיר אותי יודע, שיש מעט מאד דברים שמלהיבים אותי בחיים.
ואני נאחז במעט שכן מלהיב אותי בכל הכח.
הפאנטיות הזאת מחזיקה אותי מרותק כבר 23 עונות של השרדות (האמריקאי כן) .
כן.
אני לא מתבייש להודות.
אני מכור לסדרות טלויזיה. ואני לא באמת חושב שהעובדה שאין לי באמת טלויזיה אמורה לשנות.
אני זוכר כשהייתי צעיר יותר, כשהפיראטיות האינטרנטית שלי הייתה רק בחיתוליה, את ימי שבת, שבהם אני ואחי היינו פותחים פרק חדש של "24" שרק יצא לפני כמה ימים בארה"ב.
מלבד העובדה שאיכשהו זה היה נראה יותר טוב, יותר מעניין ויותר רציני בלי כתוביות בעברית, הטקס הזה, האחווה הזאת הייתה גורם מספיק להשאב לתוך העולם הזה של הסדרות.
לאט לאט, התחלתי להוריד עוד ועוד סדרות ואפילו לעקוב אחרי סדרות חדשות שייצאו בזמן הקרוב ואפילו לחכות להן.
ההתמכרות הכל-כך לא מזיקה הזאת, אמנם מלווה ברצף של אכזבות: הרשתות האמריקאיות לא רחמניות על סדרות. שם אם הפרק הראשון לא עובר איזה כמה עשרות מליון צפיות הסדרה מבוטלת אחרי איזה 4 פרקים.
ככה מצאתי את עצמי במצבים לא מעטים שאני משקיע כמה וכמה שעות בצפייה בסדרה, בציפייה לכל שבוע שייצא פרק חדש ואז בשיא המתח, מבטלים אותה מסיבה עלובה כזאת או אחרת (לא יודע אם זה יאמר למישהו משהו אבל בין הסדרות: jericho, travler, kidnapped, flash-forward, day break).
לכן כשגיליתי היום שאחת הסדרות החדשות שהתחלתי לעקוב אחריהן בשם "person of interest" קיבלה הארכה לעונה שלמה פלטתי אנחת רווחה ואני חושב שאפילו היה שם נפנוף אגרוף באוויר. אבל אני לא מודה בשום דבר.
אני ראיתי הרבה סדרות והרבה סרטים, ואני חייב לומר, באמת, שהסדרה הזאת מיוחדת בעיני.
סיפור המסגרת אולי לא כזה עמוק, אבל כן יש התעסקות בערך חיי אדם, הנטייה של כל אחד מאיתנו לאלימות ולאן העולם מתקדם בעידן הטכנולוגיה של אחרי 9/11, אבל יש בסדרה הזאת אווירה מעולה, בימוי טוב, משחק מעולה (+++), קטעי מעבר גרפיים מעולים, ואני לא יודע אם זה קשור, אבל היא מתרחשת כולה בניו-יורק - וזה בטוח לא מזיק.
אז נכון. אני חייב לציין שמאז שהייתי בניו יורק כל דבר שקורה בעיר הזאת מרתק אותי יותר.
אבל באמת.
כבר כמעט התייאשתי בנסיונות למצוא סדרה שממש תשבה אותי.
אבל מלבד השרדות ו-"24" (ז"ל) לא מצאתי סדרה שאני אשב ואחכה ללילה שבו היא תשודר (ולבוקר שבו היא תעלה לאינטרנט).
person of interest היא כזאת.
אני מחכה ליום שהיא תצא. ומחכה לסופ"ש כדי שיהיה לי זמן לראות אותה.
אם אתה אוהב טלויזיה, או סתם פיראט אינטרנט מצוי, אני ממליץ בחום על הסדרה הזאת.

http://www.tv.com/shows/person-of-interest-2011/

נ.ב.
המלצה חמה מאד גם על העונה החדשה שרצה עכשיו של "sons of anarchy" - עוד סדרה מעולה.
http://www.tv.com/shows/sons-of-anarchy/

הרצה

היום מלאתי דלק.
נכון, בתור מישהו שחוגג 3 שנים מאז שיש לו אוטו צמוד זה לא משהו ממש מלהיב לספר עליו, אלא שהיום מלאתי דלק באוטו החדש שלי.
המאזדה הישנה שלי הייתה בעיני, כשקניתי אותה, בגדר הצלה משמיים, והתגלתה להיות חתול בשק.
בכמות הכסף שהוצאתי על תיקונים במוסך עליה (החל מהשבוע הראשון שהייתה אצלי כשהתפוצצה משאבת מים) הייתי יכול לעשות הרבה דברים - בעיקר לחסוך כסף לימים שחונים, שאני יודע שיגיעו בעתיד.
לכן ההחלטה לקנות אוטו חדש מהניילונים הייתה על הפרק כבר כמה זמן.
אבל כל פעם כשהאוטו היה יוצא מהמוסך, הייתי אומר: נאאא... למה לקנות אוטו עכשיו? האוטו נוסע יופי.
עד הפעם הבאה.
מאז שקניתי את המאזדה החלפתי בו תושבת מנוע, משאבת מים, מסרק שמן, מסנן שמן, 4 גלגלים, בולמי זעזועים, בלמים, רצועת טיימינג, גומיות לדלת, טוסטר משולשים.
כשקמתי בבוקר לפני כמעט חודשיים, באתי לאוטו לסוע לעבודה, ונפל לי בורג מההגה, ואז ההגה התחיל להסתובב קשה, וכל פעם כשפניתי היה רעש של חבית עץ שהולכת להתפרק, ידעתי - אני לא יכול לחיות יותר בפחד הזה.
הפחד שאתה לא יודע מה יקרה כשתכנס לאוטו.
יניע.
לא יניע.
כל פעם הלב שלי היה דופק כשהייתי מסובב את המפתח בסוויץ'.
אבל כשהחלפתי בפעם האחרונה תפוח הגה, ציריות, כיוון סרנים, תיקון פגוש, והחלפת שמן - ידעתי.
צריך אוטו חדש.
וכשאני אומר חדש, אני מתכוון דנדש. לא יד שנייה מאיזה רופא אליל.
לא יד שנייה מליסינג שטחנו לאוטו את הצורה.
לא יד שנייה.
יד ראשונה, כזאת שמגיעה עם הריח הכי טוב בעולם, ועם הילה נוצצת כזאת שיש רק לאוטו חדש.
עם הצמרמורת שעוברת בגוף כשאתה מניע פעם ראשונה את הצעצוע החדש שלך ששוקל טון ויש לו הספק מנוע של 1.2 ליטר ו-80 כוחות סוס (אוקיי אוקיי, אז זה לא בדיוק דודג' צ'ארג'ר, אבל מי אתם שתשפטו אותי?).
והחיוך שעולה לך כשאתה רואה אותה בוהקת אליך מרחוק.

אז כן.
קניתי אוטו חדש, כי לא רציתי להכנס להימורים שוב. אני לא טוב בהימורים.
אני אפילו לא טוב בחיש גד.
הפעם היחידה שזכיתי היה ב-20 ש"ח אחרי שגירדתי משהו ששווה ערך ל-30. (ניצחון על המערכת).
רצה הגורל ואחי גם הגיע לאוטו מצב כמוני.
תיקון האוטו עלה על עלות המחירון שלו והוא גם נפטר מהאוטו שלו וקנה חדש.
דבר שחיזק בי את התובנה - זה המעשה הנכון.
ידעתי שמבחינת תקציב אני די מוגבל (ושכלית).
והאופציות היו מוגבלות.
ואחרי סיור במספר רב של אולמות תצוגה (2) הגעתי לניסאן.
הפרטים המדוייקים בהתרחשות יסופרו בפעם אחרת, אבל אפילו כשישבתי עם הסוכן מכירות עוד קצת חששתי, ולולא אמא שלי לקחה יוזמה ואמרה לי: אתה קונה עכשיו את האוטו.
לא הייתי כותב שורות אלה.
אז נכון, לא נהגתי על הילוכים ידניים כבר איזה 10 שנים.
ומי זוכר ללחוץ על הקלאץ' לפני שמכניסים להילוך.
אבל היי. זה לא משנה.
מה אני בעצם רוצה לומר בכל ההשתלשלות הזאת?
שרכב חדש, בתחילת דרכו צריך לעבור "הרצה" - איזה תהליך (יש שיאמרו פיקטיבי) שמכניס את כל הרכיבים של המנוע למקום בפרק זמן הראשון של האוטו.
וזה רק סימבולי מאד שאני אסגור את אחת השנים המשמעותיות בחיים שלי (אם לא הכי משמעותית עד כה) עם אוטו חדש.
שמסמן דף חדש בחיים שלי.
דף שמקביל למצב שלי בחיים - אני מרגיש שאת כל השנה האחרונה אני חי בהרצה - מנסה להכניס את כל החלקים בחיים שלי למקומות הנכונים ושיעבדו בהרמוניה מושלמת.
וכמו האוטו שיעבור קילומטראז' מסויים ויכנס לקצב - ככה גם אני מרגיש, שלאט לאט, החיים שלי תופסים קצב, תופסים כיוון ומזה הרבה זמן, אני רואה מטרות לעתיד ואני יודע, שההרמוניה שלי בהישג ידי.

גמר חתימה טובה?

אני איש עם דעות מאד ברורות.
במשך 28(+) שנים של קיום הצלחתי לחוות יותר מדי דברים מאשר שרציתי, ודרכם גיבשתי דעות ודרך עולם שבה אני חי ובה אני מאמין.
יום כיפור מבחינתי, הוא יום שנוי במחלוקת.
אני לא איש מאמין.
אני לא מאמין באלוהים שיושב לו שם מעל ענן ושומר עלינו.
אני לא מאמין בגן עדן ואני אאמין בגיהנום רק כשהוא יקפא.
לכן אני לא ממש מבין את הצורך של יום כיפור.
"ועיניתם את נפשותיכם".
אני מתענה יום ביומו. לא צריך יום מיוחד בשביל זה.
אני לא מאמין שיום אחד של בקשת סליחות וצום יכפר על שנה שלמה של מעשים רעים.
כל יום כיפור אני נזכר במקרה שהייתי עד אליו כשהייתי בערך בגיל תיכון.
כשהיינו במרכז ראשון ביום כיפור, ראיתי כמה עארסים, לבושים לבן של חג, עם כיפות על הראש, ומרביצים לאיזה בחור.
אין ספק, שאם הם יבקשו סליחה זה ישכח להם. (אני מחזיק את עצמי חזק מאד לא להכנס לכל עניין הצביעות הדתית).
אני חושב על הצביעות המטונפת הזאת שאנשים מתעטפים בה ביום הזה ולועג לתפישה המעוותת שלהם לדברים.
אני מאמין שאם אתה פוגע אתה צריך להתנצל מיד, ובטח לא לבקש מאלוהים סליחה, אלא מהאדם שבו פגעת.
אז למה אני צם אתם שואלים?
אני איש שחי על נוסטלגיה. העבר הוא מי שאני. והתרגלתי לצום ביום כיפור. זה מה שהופך את היום הזה ל"מועד" ולא ל"חול". אז אני צם. לא כי אני מאמין. כי זה מה שמיוחד ומבדיל מבחינתי את יום כיפור מכל יום אחר.
אבל אני אנצל את הבמה הזאת, לבקש מכל אחד ואחת מכם, שפגעתי/העלבתי/הזנחתי/התעללתי:
סליחה.
לכו תזדיינו.

גמר חתימה טובה. :)

ימים חולפים - שנה עוברת

ראש השנה (כמו כל סימון זמן קבוע) הוא זמן טוב לעשות סיכום, לקחת את כל מה שהיה בשנה האחרונה, להסתכל, להעריך, לטוב או לרע ולהתחיל מחדש.
השנה האחרונה הייתה קשה.
קשה מאד.
אומרים "תכלה שנה וקללותיה" - אין ספק שאני לא יכול לספוג יותר קללות ממה שספגתי בשנה האחרונה.
הצלקות הפיזיות והרגשיות שלה נטבעו בגוף ובנפש שלי עמוק מאד.
ועם זאת.
אני יוצא מהשנה הזאת מעודד.
מחוזק.
מבין ההריסות אני יכול לסנתז רגעים טהורים של טוב, אושר וכח. שבזכותם אני חושב שלהכל היה סיבה.
אני רואה את הכח של המשפחה שלי, שלמרות האסון שפקד את המשפחה נשארנו חזקים.
אני מרגיש את הנשיקות של החברה שלי, ושוכח מכל העולם.
אני מרגיש את החיוניות בעבודה, והולך לישון רגוע.
זאת הייתה שנה של מבחן מבחינתי.
והוכחתי לעצמי, לגורל, למזל, לכוכבים או לאלוהים (אם תרצו) - ששום דבר לא עומד בפני -
אני מאחל לעצמי, למשפחה שלי, לחברה שלי ולכל מי שמסבבי, שתהיה שנה קלה של אושר ושלא נדע אף פעם צער.
ולכל צרה שלא תחליט לבוא:
BRING IT ON!!

ים

כמה שאני אוהב את הים.

אני אולי יליד חורף, אבל גדלתי על החוף.
זה המקום מפלט שלי.
המקום שאני הולך אליו כדי לנקות את הראש.
לא יודע, משהו בישיבה הממושכת על החול, מול הגלים הירוקים/כחולים שנשברים על החוף. (עם עוד כמה מדוזות ושקיות ניילון).
זה כאילו נראה, שיש סערות גדולות יותר מאילו שמתרחשות אצלי, עמוק בפנים.
לא ברור איך יש אנשים ששונאים ים. כאילו מי לא שונא את החול, שנכנס לכל חריץ אפשרי?
אבל את הים? את הריח של המים, לצוף מסנוור בשמש. השילוב הזה של החום הקופח של השמש הקיצית עם המים הקרירים.
אני הולך לים כדי להתנתק. יש לי תירוץ טוב להשאיר את כל אמצעי ההתקשרות איתי בבית (שלא יגנבו לי).
אני יושב בים. על השמיכה שלי. כמו מוקף בחומה בלתי נראית, בוחן את האנשים מסביב.
אני שונא אנשים. אבל בים, כאילו, אני אדם אחר. אני מסתכל על האנשים, הגבוהים/נמוכים, שעירים/חלקים, שמנים/רזים, בנות/בנים, טנגה/מכנסי גלישה, בגד ים שלם/ביקיני.
הדיבור שלהם כמו מלמול. צליל רחוק שלא מטריד אותי.
כמו מהופנט, אני נכנס עמוק למים.
נותן לגלים לשטוף אותי.
הימים האחרונים קשורים לי כמו כדורי פלדה לרגליים. מושכים אותי למטה.
המים גואים לי מעל הראש. נכנסים לי לאוזניים. צורבים בעיניים.
נכנס עמוק יותר, ועמוק יותר.
רק עוד נשימה אחת.
אני מרגיש את החזה שלי בוער, מנסה להאחז בטיפת האוויר שנשארה לי בריאות.
רק נשימה אחת.
מנסה לצוף. לעלות מעל פני המים.
רק עוד נשימה..
אחת..
אסור לטבוע.

אנשי ה-X

אמא הביאה לי את החוברת קומיקס הראשונה שלי בגיל 6.
אני זוכר שישבתי בסלון ועילעלתי באושר צרוף בסיפור שנלקח מסדרת הטלוויזיה המצויירת של בטמן.
האנגלית שלי לא הייתה פיקס, אבל מאז ומתמיד הייתי יותר חסיד של הצד החזותי.
מאז, השתנו הרבה דברים.
למשל, מחוברת אחת שאפשר למצוא רק בסטימצקי בג'ואריש, אפשר היה למצוא בכל סניף של סטימצקי, או להזמין לסניף הקרוב לביתך, ומשם להזמין מהאינטרנט ועד שקומיקס וירקות (שם לא בדוי) דואגים לארגן לי חבילות חודשיות.
המחירים קפצו והשתנו, כותרים באו והלכו, ודמויות מתו וחזרו לתחייה.
אמנם זה לא הנושא המרכזי של הפוסט הזה, אבל הוא בהחלט קשור.
אני רוצה לדבר על סרטי הקומיקס.
מאז ומתמיד הקומיקס היווה השראה לסרטים. אולי בגלל הפנטזיה העלילתית הסוחפת, הקרבות המגניבים או שאולי פשוט, כי במקום לאייר סטוריבורד לסרט, מישהו כבר עשה את זה בשבילך (מי שרוצה דוגמה טובה, שיסתכל בספר של 300 לעומת הסרט. בית ספר לקולנוע).
אני (בניגוד להרבה דברים בחיים שלי) איש של קומיקס מיינסטרים (של חברת מארוול). מה זה אומר? אני אוהב את הדמויות המוכרות - ספיידרמן, אקס מן, איירון מן ולא מחפש את סיפורי השוליים של חברות דארקהורס או מאקס.
לכן ההתלבהות שלי הייתה עילאית (אפילו כשהייתי בצבא נדמה לי) כשיצאו סרטי האקס-מן וספיידרמן הראשונים.
שני סרטים, שלוקים מאד בחסר.
הוליווד באותן שנים לא ממש ידעה לנצל את מלוא הפוטנציאל של האפקטים של הסרטים. במקום זה, העדיפו להתעסק באנשים, בדמויות שמאחורי המסיכה ולהשאיר את כמות האקשן והאפקטים למינימום.
מה שיוצא, זה סרטי דרמות על סופר גיבורים.
(נכון, אני מכליל. היו יוצאים מן הכלל. בטמן 1+2 למשל. הסופרמנים הראשונים, על אף תקציבם העלוב).
לכן אני נורא מברך את הוליווד על המהלכים שמתרחשים בה היום.
אפקט ה- REBOOT לסדרות סרטים.
בהתחלה, זה נורא חרה לי. לקחת קבוצת סרטים קיימת ולאפס אותם כאילו לא היו קיימים.
אבל אחרי שראיתי את הסרט (המעולה) "בטמן מתחיל", נהייתי תומך אדוק בכל מי שרוצה לקחת סרטים שהיו יכולים להיות מגניבים (או מגניבים יותר) ולהתעלם מהזוועה שנעשתה בעבר (מישהו אמר ספיידרמן 1,2,3??).
אז מה פתאום אני מזיין לכם את השכל עכשיו עם זה אתם שואלים?
ובכן, אתמול ראיתי את X-MEN: FIRST CLASS, שהוא הטייטל האמריקאי לקבוצה הראשונה של אנשי האקס משנת 1963, שהיו בחוברות הקומיקס. הכיתה הראשונה בבצפר לנוער מחונן של צ'ארלס אקסבייר.
אמנם זה לא REBOOT (איתחול) בלשון המעטה, כי יש התייחסויות מאד ברורות לסרטי האקס-מן שיצאו כבר, אבל עדיין.
הסרט הזה עומד בפני עצמו, עם ליהוקים חדשים,וקו עלילה חדש.
הסרט קצבי, מהוקצע, מלא אקשן ואפקטים. עשוי ממש ממש ממש טוב.
יש כמה סצינות מרהיבות קולנועית מבחינה של עריכה ומקצב.
המשחק מעולה.
והסרט של שעתיים (+) עובר בחטף.
אז אני לא יודע, אם היום עושים סרטים יותר טוב מפעם. (כי לפי מה שאני שמעתי ה"פנס הירוק" הוא חרא של סרט, והוא שייך למפיצי הקומיקס DC ולא מארוול).
אני יודע רק, שלפעמים שווה להתעלם מהעבר, ולהתחיל דף נקי.
וזה אפילו נחמד לי מאד להתסכל על סרט גרוע ולחשוב לעצמי: אני מתעלם מהסרט הזה, ומחכה לחידוש.
כולי ציפייה לספיידרמן החדש.
ועד אז, אני באמת ממליץ ללכת לראות את X-מן: ההתחלה.

שעמומוות

כשמשעמם לך ממש, אתה מבין כמה פאתטי אתה.
אתה בוהה בפייסבוק או במייל, ורואה ששום דבר לא קורה שם.
אתה בוהה בטלפון, ורואה שאין לך חברים שמצלצלים אליך.
הדבר היחיד שמאיר לך את הבוקר, הוא סמס מאמא שלך ששואל "זיתים מהסופר?".
והשיא הגיע כשדיברת עם הבעל הבית והוא חפר לך רבע שעה על איך לשמן את המנעול של הדלת.
אתה גולל את ספר הטלפונים ובאמת שלא בא לך לדבר עם אף אחד.
זה יראה על חולשה. זה יגרור שאלות כמו: מה המצב? איך בעבודה?
שאלות שלא באמת בא לך לענות עליהן ולהכנס לאיזה גל מרמור.
אז אתה בוהה בספר סקיצות שוב.
מנסה להמציא את הגלגל ולא מצליח. רק מבין שאתה עדיין לא מוצא את התושבת הנכונה בשביל התחת שלך, שגדל מרגע לרגע.
יש בזה רגעי שיא של תובנות מעמיקות.
אתה מבין מתוך גל השעמום הזה, למה אנשים המציאו משחקים, אפילו אם אלה משחקים משעממים כמו כדורת דשא. אתה מבין למה אנשים הגיעו לחלל, התחילו מלחמות, לוקחים סמים או סתם הולכים ברחוב ומכים זקנים.
לא לעשות כלום, בסביבה מבוקרת זה הדבר הכי גרוע שיש בעולם מבחינתי.
כלומר, אני בטוח שכל אחד רוצה שישלמו לו בשביל לא לעשות כלום, אבל בפועל זה לא כזה להיט.
כשיש סביבך אנשים, יש בך איזה רגשות אשמה, שהם עובדים (או לא) ואתה בוהה בפייסבוק ומבין את מה שאמרו לך בצבא: "אם אתה רוצה סלט של היום, תבוא מחר".
דברים צריכים זמן לזוז ולהתפתח.
אדם צריך עבודה, להתנתק מהחיים הרגילים שלו. להנות מלעשות כלום כשהוא לא בעבודה.
(ואיכשהו אני עדיין מגיע הביתה עייף מלא לעשות כלום. לא ברור).
אבל כשאתה לא עושה כלום בעבודה, ואתה לא עושה כלום בבית, משהו נשבר.
משהו מת.
לפחות בתוכי.
מוזר.
היו הרבה ימים שייחלתי לקצת רגיעה בעבודה.
היום אני מייחל לקצת רגיעה ברגיעה.

למצולם אין קשר לכתבה.

חלודה

אני רגיל לחשוב על רעיונות. גדולים או קטנים. זה לא משנה.
זה חלק מההכשרה.
אבל משום מה אני מוצא את עצמי עבוד בזמן האחרון.
הדברים שאני עושה לעצמי באים לי נורא בקלות. כי אני יודע שלא מעניין אותי אם יבינו או לא את העבודה שלי. אני עושה מה שבא לי כדי שייצא מדליק ויירצה בסופו של דבר את עצמי ואני עושה את זה בעיקר כדי ליצור, לאו דווקא לתת בעיטה לאיזה רעיון גדול זה או אחר.
בעבודה, הסיפור אחר. דווקא שם, איפה שאני אמור להביא את הרעיונות הגדולים, ונותנים לי את החופש הכי גדול להביא רעיונות משני עולם, אני מוצא את עצמי עומד אילם מול בריף שלא קיים.
גם בלימודים היינו נתקלים בנושאים פתוחים. אבל כשנותנים לך הזדמנות בעולם האמיתי להמציא בריף ולהמציא לקוח משום מה, פתאום, צץ לו איזה סכר במחשבה שלי, ואני תקוע מול ספר סקיצות ריק.
אני לא חושב שיש משהו יותר מבאס מלהיות תקוע בלי רעיון.
הבהייה חסרת התועלת, שמביאה תסכול מעגלי שכזה, זורקת אותי להחתים דרכון בעולמות אחרים, אבל לא בעולמות שמהם אני יכול לעשות עבודות.
אולי זה חוסר האימון שהיה לי, מזה שלא עשיתי קונספטים ועיצוב איזה תקופה.
מי יודע. אולי באמת מה שאני צריך זה לשפשף את החלודה.
אולי אני בעצם לא אוהב להיות רעיונאי ואני בעיקר נהנה מחדוות הביצוע.
אולי.
מי יודע.

מסקנות מניו יורק

אחרי שבועיים (+-) בניו יורק, אחרי שראיתי מוקד תרבות עולמי, אחרי שראיתי מטרופולין עצום שיש בו יותר אנשים מאשר מדינת ישראל, אחרי שחוויתי את אחד ממעוזי האמריקאיות בהתהוות, אני חזרתי לארץ והבאתי מעט מסקנות איתי:
1. הם אוכלים הכל. בגדול. ובכל שעה. ורצוי מטוגן - אבל לא אם לא רשום הערך הקלורי של המנה ליד.
2. הם עם יפה. ערבובית המהגרים (בעיקר ההולנדים והאנגלים) הביאה את הניו-יורקרים (נשים וגברים יחדיו) לערבוב של אנשים שלבושים בסטייל, עם גזרה יפה ומחמיאה. חוץ מאשר יוצאות אפריקה (להלן: חצילות) שאוטומטית נהיות בהמות בגיל 17.
3. "קולד סטון" היא לבטח הגלידה הטובה ביותר בעולם.
4. הפונט היחיד שיש בניו-יורק הוא הלבטיקה.
5. זה בסדר לירוק ברחוב. אפילו רצוי. כולם עושים את זה. אבל כולם.
6. כולם מדברים לעצמם. מילא מדברים לעצמם, אבל גם עונים לעצמם.
7. כמות המכוניות מייצור שהוא לא אמריקאי הוא אפסי. כל המכוניות אמריקאיות, גדולות, חזקות, שואבות דלק וברובן הגדול באות בגרסא מאורכת, לדוגמה: האמר לימוזינה באורך 2.5 מכוניות רגילות.
8. לכולם יש אייפון.
9. אין דבר שאי אפשר לחמם לך במיקרו.
10. התיבול היחיד שיש לך במסעדות זה קטשופ ורוטב חריף.
11. כל אחד זמר, ומוכן לחלק לך דיסקים חינם שתקשיב.
12. כל אחד בניו יורק צריך חוזה עתידות. אחרת איך מסבירים את העובדה שיש אחד על כל שני בניינים?
13. אתה יכול להרשות לעצמך רולקס. תלוי באיזה רחוב.
14. בכל שעות היום, הפארקים מלאים אנשים שעושים כיף. הלוואי עלי.
15. כולם מהגרים שם, ועדיין, איכשהו, כשאתה תרצה לעבור לניו-יורק, ולעבוד שם, מחלקת ההגירה תטיס אותך על טיל.
16. על אף שהמדינה נאורה ומתקדמת, גם שם, איכשהו, דופקים כל הזמן את השחורים.
17. פיטר לוגר הוא הסטייק הטוב ביותר בעולם.
18. מנהטן היא העיר שהכי קל להתמצא בה בעולם.
19. להכנס לסאבווי זה כמו להכנס למופע בחינם. פעם יש נגן מפוחית, פעם יש הומלס שיוצא במונולג נוגע לב או פעם אחרת. מישהי שבאה להטיף לכולם על אהבת ישו. אם תהיה מספיק עירני, אפילו תקבל מושב בשורה הראשונה.
20. ניו יורק היא עיר מדהימה. ואמנם זה ישמע מוזר אם אני אומר ש"מיציתי" אותה, אבל אני מתכוון מהצד של כל האטרקציות התיירותיות גרידא. תמיד אפשר לחפור, לנבור ולמצוא מה לעשות בעיר המדהימה הזאת.
21. תחי הגלובאליזציה. כל המזכרות של ניו-יורק מיוצרות בסין.

start spreading the news...

start spreading the news..., a photo by gilkin on Flickr.

'cause in one weeks time i'll be in NYC!
f_ck yeah!

רגל פה, רגל שם

חשבתי שלא למצוא את המקום שלך, זאת פריווילגיה שאני אפרד ממנה בגיל 22.
אחרי שאני אסיים את הצבא, ואחליט מה ללמוד, הכל יבוא לבד.
חשבתי שמצאתי את המקום שלי. חשבתי שאני יודע לאן אני הולך.
אבל מסתבר, שגם בגיל 28, אני עדיין מחפש את עצמי.
יש את הסיפור על האיש שאיבד שקל ברחוב. אז הוא נעמד ליד העמוד תאורה לחפש את השקל, כי שם יש לו אור.
ככה אני מרגיש. יש לי את האיזור שלי שבו אני צריך לחפש.
אז ניסיתי. חיפשתי. ואפילו מצאתי שקל.
אבל לא יודע... אני מרגיש שזה לא השקל שלי.
לא אותו קוטר... ולא אותו מרקם, והצבע קצת שונה.
אבל זה שקל! אז אני אפסיק לחפש.
אבל תמיד אני אחשוב. שזה לא זה. זה לא שלי.
נמאס לי להיות עם רגל פה ורגל - כשהמח חושב מה נכון, אבל הלב יודע מה נכון.
וכשאתה חצוי... לא שלם, אתה בעצם אונס את עצמך.
אתה מרגיש שאתה חייב. שאתה מוכרח. כי ככה זה. זה מה שהמח אומר.
וזה יוצר בך אנטגוניזם, להכל. אתה חסר חשק. חסר כח. צמא לישועה.

אבל מה יקרה אם אני אפסיק אחפש?

מה יקרה אם אני לא אמצא?

מה יקרה, אם אני אקבע לעצמי מחדש את הנתיב?

ומי יודע... אולי כבר בעצם. מצאתי.

אני כבר לא יודע.
אני פשוט חושב שהיו לי יותר מדי תמורות בשנה האחרונה.
אני מרגיש שאני מחליק ממצוק ומנסה בקצות הציפורניים המדממות שלי לשמור על המרחק שלי מהתהום.
לפעמים פשוט בא לי לעזוב הכל.
בא לי לעצום עיניים וליפול.
בא לי לברוח.
בא לי, לקבל סימן.
--------------------------------------

no place like home

no place like home, a photo by gilkin on Flickr.

old paper/old man

old paper/old man, a photo by gilkin on Flickr.

דרישת שלום

מרחוק אני רואה אותך. מתבלט כמו תמיד בין כולם. מחייך אלי. "בני!" אתה צועק אלי כאילו אני במרחק קילומטר.
אתה תופס אותי, מחבק אותי בחיבוק דב, ששובר לי שתי צלעות ועושה לי בקע.
אני מעוות את הפרצוף, כאילו אומר "אויייי אבא... תפסיק לעשות לי בושות", אבל לא באמת איכפת לי. אני יודע שזה הקטע שלך.
אנחנו מסתובבים בין כולם. מחפשים מקדחה ב- 99ש"ח, קונים מלא דברים שלא צריך ונכנסים בסוף לקיוסק לקנח באיזה בקבוק סודה, שאתה מכריח אותי לשלם עליו.
"אין בעיה" אתה אומר בחיוך כשאני מתווכח איתך על התשלום "הכל רשום. יש ספר חשבונות בבית. אל תדאג".
אני לא דואג. אתה סתם מאיים. למרות שאני חושב שפעם ראיתי אותך מחבר קורא ברקודים לספר הזה שלך, אחרי הכל, תמיד אהבת שטויות אלקטרוניות.
אנחנו נכנסים לאוטו, עושים סיבובים "אני רעב" אני ממלמל, בתקווה שתבין את הרמז ונסע להוריד איזה סטייק ב"אלברט".
בדרך אני מנצל את ההזדמנות לספר לך את כל מה שקרה השבוע. את כל ההתבלטויות שיש לי.
אני אולי כבר בן 28, אבל אני תמיד צריך את אבא שיתן לי את הדיעה שלו שאני לא אסכים איתה ואז נריב על זה שהוא לא חושב כמוני. אני אטרוק איזה דלת. הוא יאיים להעיף אותי מהבית ואחרי עשר דקות הכל יחזור על מקומו בשלום.
אין מה לעשות. אני ואתה דומים מדי. מתחממים בשנייה מתקררים בשתיים.
"שני מוסרת ד"ש" אני אומר לך. ואתה מחייך. שואל אותי מה שלומה ואני משתדל לא לפרט מדי כי אפילו שאתה אבא שלי, אני נבוך לדבר איתך על בחורות.
"היה אחלה בעבודה החדשה. עם הזמן אני אעשה דברים לטלוויזיה ועיתונים. יהיה להיט".
אני מסתכל אלי ומחייך מתחת לשפם.
אני מנגב דמעה. אני לא יודע אם אני מתפרק כשאני בא אליך, או שאני בא אליך כשאני מפורק.
אני מנסה להיות חזק בשביל אמא, ועדי. ואפילו רון. אבל אני לפעמים חושב שאני אקרוס.
"אני רק רוצה ששתתגאה בי אבא. אני רק רוצה שתתגאה...."
הרוח בולעת את המילים שלי ואני נשאר מחכה לחיבוק חם מאבן קרה.
אני יודע שכמו כאן. אתה מסדר הכל בשבילי מלמעלה.
אתה לימדת אותי: שאפשר לעשות הכל. ותמיד בסוף יהיה בסדר.
אני משתדל לחיות כמו שלימדת אותי. אתה נותן לי כח. אפילו שאתה לא פיזית כאן.
אני רוצה שתתן צ'אפחה לסבא וכמעט תפיל אותו מהרגליים, ותצביע עלי ותגיד לכולם שם:
"רואים? זה הבן שלי".

דרך חדשה

כבר שנים שהיה לי תכנון לחיים שלי. לסיים צבא. לעבוד קצת. ללכת ללמוד. שם בערך זה נעצר.

חשבתי שאת כל צמתי הדרכים שלי בחיים כבר עברתי. מסתבר שלא.

כל השנים האלה לא ראיתי לאן החיים שלי מתקדמים אחרי שאני אסיים את הלימודים.

ידעתי (בגדול) מה אני רוצה ללמוד. ואיפה ואיך. אבל אחרי הלימודים? לוח לבן.

שוק העיצוב הוא בגדר ביצה קטנה ומעופשת, שאתה צריך המון מזל והמון קשרים כדי להכנס אליו בתור מנקה שירותים.

זה מצחיק.

כי דווקא כשלא חיפשתי, במקרה, נפלה עלי עבודה. מהשמיים.

אני לא יודע אם זה הדבר שאני ארצה לעשות בהמשך.

אני לא יודע אם אני עושה את הדבר הנכון.

אבל אני חושב שאני עושה את הדבר החכם.

אחרי שנתיים וחצי בקולורטאץ, עם וותק ונסיון אני עובר שוב, להיות האיש הקטן. להתחיל מלמטה. זה סטטוס עם המון המון לחץ ועומס. אני משתדל לשדר אופטימיות זהירה: "נתחיל ונראה" אני מנסה לומר בקור רוח, כשהביצים שלי משקשקות מהתרגשות.

כוחות הרשע, קוראים למשרדי פרסום ותאגידים. אבל כל אחד היה מת (!!!) לתפוס עבודה במשרד פרסום/מיתוג גדול - כי שם אפשר להתפתח. שם אפשר להתקדם. שם אפשר לקבל נסיון. שם אפשר להתחיל את החיים באמת.

אני סיימתי השבוע את העבודה שלי בקולורטאץ. ברגשות מעורבים. אני אוהב את המקום. את האווירה. את האנשים.

המקום נתן לי חברים מדהימים שאני לא אוכל להפרד מהם (לצד כמה אנשים הזויים ומפוקפקים מאין כמותם).

ביום שישי, כשיצאתי מהעבודה, הבטתי לאחור, והרגשתי את הלב דופק. "להתראות".

הפנתי את גבי למקום שנתן לי כל-כך הרבה, חשבתי לעצמי, "הלוואי ואבא היה כאן בשביל זה", טרקתי את הדלת, נשמתי עמוק, ויצאתי לדרך חדשה.

קיטור

השבוע נתקלתי בשתי תופעות שגרמו לוריד ה"לא מרוקאי" שלי להיות על סף פיצוץ.

הראשונה. תופעה מאד רוחחת. וקרתה לי לא מכבר. אבל פשוט הפעם זה היה ממש מוגזם.
הייתי עם אמא שלי באוטו ועמדנו ברמזור אדום. פתאום אני שומע דפיקה מהצד של אמא שלי, ואני רואה אופנוע מתרחק במהירות. מה מסתבר? שכשהוא ניסה לעבור, הוא פשוט פירק את המראה מהצד של הנהג והמשיך ליסוע כאילו כלום ונעלם אל תוך טור המכוניות.
אמא שלי ההמומה, לא קלתה מה קרה, אבל אחרי שנייה, היא יצאה מהאוטו כדי לאסוף את החלקים. במוסך אמרו שזה לא נזק רציני ואיכשהו אילתרו את זה חזרה. אבל המחשבה על האפס הזה, שפשוט דפק את האוטו ונסע.
יסלחו לי כל החברים שלי בעלי האופנועים, אבל אני חושב שאתם אפסים כולכם. אתם לא אחראיים, לא איכפתיים ומתנהגים כאילו הכביש לפחות של הסבא רבא מהצד של הדוד שלכם. אתם חותכים מימין ופונים שמאלה, לפעמים פשוט נוסעים באמצע הכביש ומה שקרה לי יותר מפעם אחת, פשוט דופקים לי את האוטו ונוסעים. אז אל תקחו את זה אישית אבל: לכו תזדיינו והלוואי שעדר שועט של באפלו יכנס לכם לתחת.

השנייה, היא חברת הכבלים: הוט.
עכשיו אני לא חושב שנתקלתי בחברה עם יחסי אנוש יותר גרועים, או לחלופין שירות כל-כך גרוע מהוט. אבל כאלה הם דרכם של מונופולים.
אז כן, איכשהו עברתי את סוגיית ה"אין אינטרנט" שהייתה לי במשך חצי שעה מאז שעברתי ליפו, אבל הסוגייה הנוכחית פשוט הרבה יותר מעצבנת.
לאמא שלי יש כבלים של הוט ברשת האנלוגית. זאתי, הישנה, עם הממירים? אז בהוט הודיעו לאמא שלי, שהם החליטו לנתק את הרשת הזאת (שאמא שלי משלמת עליה כסף כמובן, סכום לא קטן בחודש) אז הם יביאו לה שני ממירים חינם באותו מחיר.
"אבל יש לי 5 נקודות של כבלים בבית, מה עם שאר הנקודות?" שאלה אמא שלי.
-"תצטרכי לרכוש עוד 3 ממירים בתוספת תשלום חודשית". ענו לה בהוט.
"טוב. ואם אני רוצה להקליט תוכניות בוידאו?"
-"אין כזה דבר. תצטרכי לקנות ממיר מקליט בעוד תוספת של 50 ש"ח לחודש".
"ואם אני רוצה רק נקודת כבלים בלי ממיר?"
-אין כזה דבר. כל נקודת כבלים באה עם ממיר. אחרת לא עושים את זה".
ואני תוהה. מתבשל בתוך עצמי. למה זאת בעיה שלי?
כאילו, למה אם הם החליטו שהם בכח הולכים להחליף לאנשים את התשתית בבית, למה לעזאזל שאני אשלם תוספת!?
לא רוצה לעבור לדיגיטלי. אחרת כבר הייתי עושה את זה מזמן. אז אתם מכריחים אותי לעבור למשהו שלא רציתי בכלל שאני משלם לכם עליו כסף ואז אתם עוד מכריחים אותי לשלם לכם עוד מלא מלא כסף בחודש?
זין.
למה זאת בעיה שלי?
הבעיה שלי היא, שהרשות השנייה לכבלים ורדיו נותנת לזה לגיטימציה והפקס שאמא שלי שלחה אליהם בטח כבר מזמן משמש תחתית לכלוב האוגרים שם במשרד.
הוט, אני רק מאחל לכם מוות ארוך מלא ייסורים בידי חבורה של צ'רקסים צמאי דם.

וכדי לסגור בנימה חיובית יותר:
השבוע עומד להסתיים.

עד הפעם הבאה.
צ'או

רפורמה

אני זוכר את הבר מצווה שלי, בתור הפעם האחרונה שבה ביקרתי בבית כנסת ליותר מעשר דקות. כל ההמולה של האנשים, וההתרגשות מקריאת ההפטרה קצת בלבלה אותי. אני רק זוכר את אבא וסבא, מחבקים ומרגיעים, אותי מפשל בקריאת ההפטרה כי התעצלתי ללמוד ואותי סוחב ספר תנ"ך במשל טון מסביב לחבורה של זקנים שנותנים נשיקות צרפתיות לכיסוי שלו. כל השאר הוא המולה מלאה באוכל. היום היה לבן דוד שלי בר מצווה. הוא גדל שונה ממני. אותו לא לקחו כמעט לבתי כנסת לעמוד ליד סבא בשעמום ולמות ללכת הביתה כי נגמרו הסוכריות בתא של סבא. הוא גדל באופן חילוני ביותר בלי שום נגיעה ולו הקטנה ביותר לדת. אז כשהגיע הרגע לעלות לתורה, לקחו אותו לבית כנסת רפורמי. למי שלא היה בבית כנסת רפורמי, תדעו שאתם מפספסים חוויה מתקנת. לא פלא שהרבנות האורתודוקסית יוצאת נגד הרפורמיים. הרב אדגר, מגיע (באיחור) לבית כנסת כשהוא רוכב בואן שלו (בשבת). הוא נכנס לחנייה התת קרקעית וחונה במקום המסומן שלו.

לפנינו נגלה אדם מכובד, מגולח, עם חליפה שחורה, עניבה מקושקשת ונעלי ניו באלאנס עם כיפה סגולה. כשאנחנו נכנסים להיכל של בית הכנסת, מתגלה חדר ענק עם כל מני עיטורי זהב, ויטראז'ים צבעוניים וקשתות של כיסאות.

אין הפרדה בין נשים לגברים כמובן. חברי הקהילה הקבועים מורכבים בעיקר מנשים בגיל העמידה ומעלה וכמה צעירים בעלי ליקויים כאלה ואחרים. הרב קרא לכולם לשבת, ולידו על הבמה עלתה חזנית (עם טלית) ואז הרים הרב אדגר את הגיטרה האקוסטית שלו ופתחו בשירה של הפסוקים ללא קשר כלשהו לסימני הניקוד והפיסוק שלהם.

למען האמת. זה היה ממש מרענן ונחמד לעומת הפעמים הקודמות שהייתי בהן בבית כנסת. ואפילו הצלחתי לעקוב לשם שינוי אחרי הטקסט. אבל ברגע שעומדים בתפילת 18 הכל שוב נהיה מעצבן וארוך ומייגע.

אבל בסופו של דבר, הטקס היה בגרסא מקוצרת אקסטרא. דילגו על הרבה קטעים, במקום שכל עולה לתורה (ראשון-שביעי) יקריאו את כל הפסוקים שלהם, נקראו רק פסוק אחד בשם כל אחד ורק את ההפטרה קראו במלואה.

מיותר לציין שאמא שלי עלתה לתורה. שינוי מעניין.

בהתחלה חשבנו שהוא פשוט עושה לנו טובה כדי שנגיע לאוכל, אבל מסתבר שכמו כל דבר, המיסחור הגיע גם לשם - והוא פשוט מיהר לפנות את בית הכנסת לעלייה לתורה של המשפחה שהזמינה את המקום לשעה 12:30.

ואותם בטח יעיפו כי יש עוד משפחה שהזמינה לשעה וחצי אחריהם. או לפחות ככה טוען עלון הקהילה שחולק בכניסה לבית הכנסת. אני לא אדוק ואפילו לא דתי הדוק, אבל אני חייב לציין שזה היה לי ממש מוזר. כאילו... סבא שלי השמרן היה נראה לי עושה שם סצינות או קם והולך. אבל אפילו לי. הרגשתי כאילו אני מסתכל מהצד על טקס בכנסייה. כל המבנה, כל ההתנהלות הייתה נראית לי כמו איזו הצגה.

לא פלא שיש הרבה אנשים שהופכים להיות רפורמים. זה הרבה יותר קל ככה. שירים, וזמירות וכולם יושבים יחד.

בסך הכל היהדות הרפורמית שואבת הרבה מן הנצרות - הבית כנסת בתור מרכז קהילה, שיש בו חוגים והפעלות. הם מושכים אליהם אנשים שלא היו מתחברים בקהילה בשום מקום אחר ונותנים להם בית וחיבה ומטפחים אותם שם.

הרב זמין לכולם במשרד שלו והוא מתרועע, מדבר עוזר ובודק בשביל כולם. - (לא סתם הוא נקרא שם "מנכ"ל הקהילה").

על אף שזה שונה מהחוויה של יהדות שאני גדלתי עליה, אני בכל זאת מאמין, בתור גוי גמור - שכל אחד יקח את היהדות ואת הדת בצורה שהוא רואה לנכון.

אני לא חושב שאפשר להשוות או לכמת מי יותר יהודי מאשר השני.

אני חושב שיותר חשוב שנהיה בני אדם.

וכל אחד יחייה את החיים שלו כמו שהוא רואה לנכון.

שיהיה אחלה של שבוע. וראש חודש מצויין.

חברים. קצת קולטורה לא מזיקה.

אין דרך שבה הגבריות שלי לא תתערר כשאני אומר את זה, אז אני מניח שאני פשוט אומר את זה:
הייתי היום בהופעה של להקת המחול בת שבע, במרכז סוזן דלל.
ואני חייב לציין,שהיה מאד מרשים.
נכון. גם כמות הבולבולים שהתעופפו מול העיניים שלי הייתה מרשימה, אבל אני אגזים ואומר: נהנתי (מלבד מה שצויין במשפט האחרון).
אף פעם לא הייתי בהופעת מחול. כאילו... הדבר היחיד שקשור בי וריקודים זה שאני רוקד על הראש של הבוסים שלי.
אבל הפעם בחרתי לספוג את הגאווה שלי (ואת הגבריות שלי) וללכת לספוג קצת תרבות.
נכון. הייתי מעדיף הצגה בקאמרי, אבל מסתבר שלשותף שלי יש הנחה לבת-שבע... אז הכסף עשה את הדיבור.
המתחם של סוזן דלל מצוי כ-20 דקות הליכה מהבית שלי. דבר שעשה לי מצב רוח טוב מלכתחילה בהתחשב במזג אוויר שהיה היום. הכרטיסים חיכו לי בקופה וישבתי כל-כך קרוב לבמה עד שהרגשתי רסיסים של אגלי זיעה עפים עלי.
ההופעה, דקה-דאנס, מציגה כמה קטעים נפרדים מהופעות שונות של אוהד נהרין מהשנים האחרונות, ככה שלא צריך לנסות אפילו להבין קווי עלילה שגם ככה לא הייתי מבין.
להבין עלילה של ריקוד ולהבין עלילה של אופרה לדעתי זה אותו דבר. זה משהו שנשגב ממני וכשאני בוהה בו בחוסר טעם בעודי מדמיין איך ארנולד שוורצנגר נכנס לבמה ומרסס את כולם עם קלאצ'ניקוב.
אבל אולי חוסר העלילתיות בהופעה הזאת היה הדבר שכל-כך הלהיב אותי.
זאת פשוט הייתה הפגנת יכולת של הרקדנים בקטעים מצויינים של חיבור תאורה עם סאונד ותנועה. - קטעים שהמעצב שבי לא יכל להתעלם מהם. ומסתבר שגם בהופעות בימינו אינטראקציה עם הקהל זה הדבר השולט. לגרום לקהל להרגיש שההופעה שלו. אז באחד הקטעים הרקדנים ירדו לקהל, לקחו כמה גריאטריים והעלו אותם לבמה תוך כדי שהם משלבים אותם בתוך הריקוד. המבוכה הראשונית, תוך כדי הנסיון להשתלב יחד עם הצורה העלובה בה הסבתות שהיו על הבמה התנהלו עשו את החוויה לעשירה וצבעונית.
ההופעה הייתה רק שעה, אבל בחיי, יצאתי עם הרגשה של: "מה? כבר נגמר?" שבעיניי זאת ההרגשה שכל ההופעות/סרטים צריכים לכוון אליהם. טעם של עוד. (ואז לעשות המשך עלוב בשביל לסחוט עוד כסף, ראה ערך: "שודדי הקאריביים 2+3").
לסיכום.
כן. ראיתי הופעת מחול. ואפילו נהנתי מזה. ואל תתפסו אותי במילה, אבל אני אמליץ לחברים שלי ללכת לראות את ההופעה אם הנושא יעלה בצורה מאד ביזארית ואקראית בתוך שיחה, וגם אז אם הם יסכימו לא לצטט אותי.
ועכשיו, אם תסלחו לי.
אני אלך לירוק ולגרבץ.

על האש, וויסקי ורפי יזדי

מסתבר שאני מזדקן.
בחיי. אני לא חושב שאי פעם מצאתי את עצמי פוחד כל-כך מהזמן שנושף בעורפי.
בסופ"ש היינו חבורת הילדות בוילה בכפר שמאי לחגוג את החתונה של איציק.
לגבי החוויה עצמה של הבילוי אני עוד מסתייג מלחרוץ דיעה אבל ללא ספק המסקנה היחידה שיצאתי איתה מהסופ"ש הזה היא שאני מזדקן.
הגענו לוילה חבורה של של ישנונים עייפים מהשבוע שהיה. עבודה ולימודים. זה מה שעבר על רובינו.
על חלקנו גם צאצאים ועוללים יושבים על הראש.
פשוט הגענו והתמוטטנו בג'קוזי, או מול האקס-בוקס ואפילו מול האנגרי בירדז.
שיערות לבנות על הראש שלי מעולם לא עשו עלי רושם. אבל הסופ"ש הזה היה שונה.
תמיד כשהחבורה נפגשת, אנחנו חוזרים ישר לימי התיכון, עם אותה התנהגות בהמתית, גברית עם הומור דלוח ורדוד.
אבל הפעם... משהו חרק. שלא תבינו. זה לא שלא נהנתי. אני אוהב את החברים שלי. כיף לי איתם.
אבל כנראה שאני מחליד..
כשבשתיים עשרה כמעט נרדמתי מול טאקן 5 כשפינקל מכסח לי ת'תחת עם איזה דמות שמנה שנקראת "בוב".
כשכמות האלכוהול בדם שלי הייתה עוד בגדר התקינות.
אולי סתם התעייפתי. אולי סתם הבנתי, שבימינו, כדי שכל החבורה תפגש יחד, צריך שמישהו ימות או שמישהו יתחתן.
וגם אז נצטרך לסוע עד לצפון לוילה מתפרקת כדי שכל אחד ישקע באייפון/לאפטופ שלו.
אבל די מרמור.
איציק מתחתן!
אז מזל טוב! והרבה אושר.

לחיי התחלות חדשות :)
מזל טוב.

יום שישי שמח!

השבוע היה יום האהבה, הקרוי "ולנטיינס דיי". יום לחגוג בו זוגיות ואהבה.

אבל תמיד כשמישהו חוגג, מישהו אחר נמצא בצד. כמו במסיבות ריקודים בתיכון, הרווקים עומדים בצד, ומסתכלים פנימה.

וכמו במסיבות האלה, הם רק מחפשים תירוצים למה החג הזה עלוב/גרוע/מיותר ("אני רק מחכה למוזיקה המתאימה"):

-"מזל שאני רווק. זה רק נסיון לסחוט כסף. כל הפרחים האלה, והדובים והבלונים, מי צריך את השטויות האלה?"

-"אני לא אוהב את ההמוניות הזאת... אין לי כח לצאת להסתובב בין מליון אנשים. מזל. שאני לבד. חסך לי."

-"אני? אני לא חוגג את החג הזה. חג של גויים. תאמין לי, מזל שאני לבד. אחרת הייתי צריך להתחמק מהחג הזה.".

אבל אני?אני לא רואה באמת צורך לחגוג יום מיוחד בשנה (או במקרה שלנו, גם בט"ו באב) לצורך האהבה שקיימת בין שני בני זוג.

שלא תבינו לא נכון. אני בעד לציין את הזוגיות ואת הרגשות בין בני זוג... אני פשוט לא חושב שצריך לעשות יום הפנינג מזה. כאילו... אם אתה מאוהב, אז אתה צריך לחכות ליום הזה כדי לומר שלוש מילים קטנות כאלה?  נראה לי שמי שאוהב יכול לחגוג כל יום.

"יום שלישי שמח!!!" עם נשיקה על השפתיים וחפינה הגונה בישבן. מפתיע עם איזה פרח סתם כי בא לו, או שולח סמס כי השעה 13:46 ואתה רוצה להזכיר לה שאתה אוהב אותה.
אבל מי אני שאדבר.
אז. לכל אלה המאוהבים. וגם לאלה שלא.
יום שישי שמח.

money well spent

140$, זה כמה שעולה לעמוד בתור בשגרירות ארה"ב במשך שעתיים כדי לקבל ויזה.

אני שונא לעמוד בתור. יש לי סבלנות של ילד בן 2. כשיש לפני חמישה אנשים בתור לדואר אני מתחרפן, אז תור של חמישים איש זה כבר פסיכוזה. בחיי. לפני שנכנסתי לשגרירות, הייתה לי האשלייה שלכל אחד יש תור (ששילמתי על הזכות להזמין אותו 22$).

אני מגיע לשעה שלי, לחלל ענק כמו בבנק, ולפי השעה שלי קוראים לי.

לא ממש הייתי מוכן למכלאה שחיכתה לי שם.


בחיי. ראיתי חדרי מלון יותר גדולים מזה. עם מרצפות חומות דוחות.

ויש שם הפרדה כזאת של תורים (כמו בלונה פארק כזה, אבל מאולתר) לפי השלושה שלבים שצריך לעבור עד שמגיעים לקונסול לראיון.

התור מאורגן בצורת חילזון צפוף (נראה כאילו סך המטראז' שעשיתי באותו חדרון יכול להגיע לאיזה קילומטר) אבל בסידור מוזר כזה שנראה שלא באמת חשבו על איך זה יעבוד בפועל.

לואיס סי.קי, סטנדאפיסט אמריקאי מוכשר, תיאר פעם במערכון שלו את החוויה של לעמוד בתור.

כשאתה עומד בתור, אתה מוצא סיבה, כל סיבה, לשנוא את זה שעומד לפניך וגורם לך לחכות. "אווו... אני שונא את הנעליים שלו. אני מקווה שהוא ימות!!" הוא תיאר את הסיטואציה.

בכל מצב אחר. הייתי מסכים. היום? היה יום אחר. 

איכשהו כל הישראלים, באיזה נסיון מוזר להרשים את האמריקאיים, התנהגו בצורה מאד לא אופיינית.

עמדו בשקט, בצורה מסודרת. היו נחמדים ואדיבים אחד לשני.

"התור מתחיל שם אדוני. אבל בוא תעמוד לפני". מצביע על תור של בערך חצי קילומטר.

אבל בעיקר, האנשים , היו עסוקים בלהפנות אצבע מאשימה בכלל כלפי האמריקאיים - "הממ... אמריקאיים ארורים. הם מתנהגים פה ממש כמו ישראלים".

אירוניה בהתהוותה.

אבל בסופו של יום, אחרי שעתיים של עמידה במקום (קבעתי תור ל- 9 בבוקר, ויצאתי לקראת 11. אבל נראה לי שאם הייתי בא ב- 7. עדיין הייתי יוצא ב- 11) הודיעו לי בהפגנת חוסר איכפתיות מוחלטת: "הויזה שלך תגיע בדואר שבוע הבא".

have a great day! זרקתי לקונסולית בחיוך מאוזר לאוזן

היא ביטלה אותה במין נחירת בוז כזאת ופנתה ללוזר הבא שרוצה להכנס לארץ האפשרויות הבלתי נגמרות.

מחויך עם מצב רוח טוב יצאתי משם, עצרתי בטיילת של תל אביב בדרך ליפו, ירדתי על איזה סמבוסק טרי מאבולעפיה. מול הגלים. עם השמש על הגב. ידעתי.

140$. money well spent

:)

נימוסים והליכות

אני נורא אוהב קולנוע. את הקסם והחוויה שבדר.
הסימולקרה (=דימוי שמייצג דימוי. מונח שהגה הפילוסוף הצרפתי בודריאר. לקריאה נוספת הקלק כאן) שהיא הקולנוע מקסימה אותי מחדש. הטקס הזה, שבו אנחנו נכנסים ל"לה-לה לאנד" ומתנתקים לשעה וחצי~שעתיים מהעולם האמיתי שלנו ונכנסים לאשלייה, תמיד שובה אותי מחדש.
כדי להנות בצורה מקסימלית מהסרט, אני לא לוקח סיכונים ומזמין כרטיסים מראש. שכן, חבל שהציפייה שלי תהרס בכך שלא יהיו כרטיסים לסרט במיוחד שמיקום הישיבה הוא פקטור מאד משמעותי להנאה מקסימלית מהסרט.
כולם מבינים את זה. לכן תמיד נחמד לבוא לקולנוע, עם כרטיסים שרכשתי בטרם עת למושבים הכי טובים בקולנוע, ולגלות, שיש מישהו שיושב לך במקום.
אני שונא אנשים. זה ידוע. מה שאני עוד יותר שונא זה אנשים חצופים.
הייתי לפני כמה שבועות בסרט. כשנכנסתי כבר לסרט, האולם כבר היה מלא. "איזה מזל שהזמנתי כרטיסים" טפחתי לעצמי על השכם.
כשהגעתי למקומות המיועדים, לא חיכו לי שני מקומות פנויים. אלא פרחה ועארס.
ואז, תמיד יש את ה"הצגה" שעושה מי שיושב במקום שלא שלו:
"אהה? אלה המקומות שלך?? באמת? לאאאאא. לא יכול להיות. תראה לי את הכרטיסים. אההההההה.... שורה 10 כיסא 11, ולא שורה 11 כיסא 10.... הבנתי......"
אבל אז... עמדתי. וחיכיתי שהם יקומו. וחיכיתי. והם, כמו כלבים שיודעים שהם עשו משהו רע, לא יצרו קשר עין, אלא המשיכו לשבת.
פניתי אליהם שוב.. ואז הם בשיא האיטיות אספו את הדברים שלהם וקמו.
באמת תודה. (ותודה ל"סדרן" ש"עשה" "סדר" בדברים).
אף פעם לא הבנתי את זה. אתה קונה כרטיס עם מספר מושב ושורה. למה שתלך ותשב במקום אחר?
טוב... בעצם אני כן מבין את זה... כי המושבים שלי יותר טובים. ידוע. בשביל זה שילמתי עוד עמלה על קנייה באינטרנט וטרחתי לקנות יומיים מראש. 
אבל אני דפוק כזה... שיש לי כבוד לדברים כאלה.
בעיניי, לשבת במקומות שלא שלך בקולנוע זה יותר גרוע מלא לפנות כיסא לזקן שעולה לאוטובוס.
ידידתי הקרובה מ' סיפרה לי. שבברלין, עובר סדרן לפני תחילת הסרט, ומוודא, שאתה יושב במקום שאתה אמור לשבת בו לפי הכרטיסים שלך. במצבים כאלה אני חושב לעצמי: "בואנה, להיטלר היה רעיון טוב. הביצוע פשוט לא היה מושלם",אחחח.. הגרמנים האלה... ימח שמם. ואז לבסוף אני מתיישב בכסא שלי, מתרווח. עדיין קצת ממורמר מהחוויה שגרמה לי להפסיד דקה שלמה מהסרט,  ומתפלל, שהסרט הזה יהיה שווה את הטרחה.

ארץ החופשיים ובית הגיבורים

החלטתי שאני רוצה הקיץ לטוס לארה"ב. (לתת ביס בתפוח הגדול ליתר דיוק).
לאילו מאיתנו (כמוני) שלא התנסו בתהליך הוצאת ויזה, לא יודע שזה התהליך הכי ארוך מייגע ומעייף שיש.
מעבר לתשלום שצריך לתת בשביל פגישה בשגרירות, שבמהלכה יקבע אם אתה זכאי לקבלת ויזה או לא, צריך לשלם על כניסה למערכת קביעת הפגישות. סכום סמלי ופעוט בסך 22 דולרים אמריקאיים. בשביל לקבל הרשאה להכנס למערכת זימון תורים.
לא מפתיע שאיכשהו הכלכלה האמריקאית מחזיקה מעמד בכל הקשיים האלה. הם סוחטים כסף מאזרחים של מדינות זרות על הזכות לעמוד בתור.
אבל אחרי מילוי הטפסים לקבלת משתמש לזימון התור, אתה צריך למלא טופס בקשה לאזרחות של ממשלת ארה"ב.
טופס שלקח לי בערך שעתיים למלא (I SHIT YOU NOT).
רוב הזמן התבזבז לי במילוי השאלון הזה בלספר לשותף שלי על השאלות המגוחכות והסיטואציות המטומטמות שבהן העמיד אותי השאלון.
יש חלק בשאלון שמציג את השאלה: האם הטיול שלך מתוכנן? כן/לא.
אם אתה עונה "כן" נפתח בפניך חלון שבו אתה צריך לציין את התאריך המדויק של הביקור, מספר טיסה, מקום לינה וכד'.
אם אתה עונה "לא". זה פותח בפניך חלון שבו אתה צריך לציין את התאריך המשוער של הביקור ואת המקום המדוייק שבו אתה הולך ללון במהלך שהותך.
ניסיתי ללחוץ על הכפתור להתקדם. כי.. מה לעשות. אני לא ממש תכננתי את הטיול קיץ שלי עדיין, במיוחד שעדיין אין לי ויזה ביד. אז הוא מתריע בפני, בחיצים אדומים גדולים מאד, שאני צריך למלא את הפרטים של המקום לינה שלי בארה"ב.
אז אחרי שכתבתי: DON'T KNOW YET על כל הסעיפים (בחיי שרציתי לכתוב 5th and broadway אבל לך תהיה ציני עם ממשלת ארה"ב) סוף סוף הורשתי להתקדם הלאה.
הדף הבא. לא היה חכם יותר.
בדף הבא נתבקשתי למלא פרטים של איש קשר בארה"ב.
ואני שאלתי את השאלון את השאלה: "איזה איש קשר???"
השאלון נתן לי אפשרות לסמן ויתור "do not apply" ליד השם של איש הקשר. ומשום מה, כשלחצתי המשך הוא שם לי חיצים אדומים גדולים לי השם של איש הקשר וכתב לי: אתה צריך למלא את זה. אחרת לא תוכל להמשיך.
אזזזזזזז אחרי מאבקים ממושכים עם השאלון, בנסיונות חוזרים ונשנים ללחוץ "NEXT" והשאלון הגיב לי בחיצים אדומים גדולים איפה שהפרטים של איש הקשר הדמיוני שלי אמור להופיע, רשמתי DON'T KNOW YET בכל הסעיפים, והורשתי להתקדם. (בשם שקלתי לכתוב JOHN DOE אבל לך תהיה ציני עם ממשלת ארה"ב).
אחרי אינספור שאלות אישיות כאלה ואחרות על מוסדות לימודיים, כל מקום עבודה שבו הייתי במשך השנים האחרונות ומה תוספת הפיצה האהובה עלי, הגעתי לשלב בשאלון שחוקר אותי על פלילים. ופה. הזמן שלי התבזבז בעיקר על לתהות איך האמריקאיים נשארו בחיים עם טמטום כזה.
השאלות היו מאד מגוונות והיו כדקלמן:

האם בכוונתך לעסוק בזנות או סחר לא חוקי של אנשים?

האם אתה שייך לארגון טרור?

האם אתה מתכנן לעסוק בהלבנת כספים?

האם חטפת אי פעם ילד לתקופה ארוכה?

האם הורית, ביצעת או השתתפת ברצח עם?

ובין לבין, כשהצלחתי להתנער מהתדהמה, שקלתי לענות "YES" על לא אחד מהסעיפים.

אבל בסוף, החלטתי לא להתחכם איתם.

כי בכל זאת. לך תהיה ציני עם ממשלת ארה"ב.

אבל בחייי. אחרי ששרדתי את השאלון הזה.... והצלחתי להיות רציני ביותר בכל מה שקשור, נראה לי, שיושב איזה פקיד הודי בכלכותה, ועובר על השאלון, ואומר לעצמו עם כל פנייה:

בואנה, האיש הזה אידיוט.

ואני יושב עכשיו וחושב. אני מקווה, שהבדיחה לא תהיה על חשבוני.

יומולדת. בקטנה.

אז היום יומולדת. לא ממש שמתי לב שהיום הזה הגיע.
מאז ומתמיד היה נראה לי שולי ומאד חולף ימי הולדת. אני זוכר בבירור יום הולדת אחד שצלצל חבר אלי ושאל: "נו? אז מה אתה עושה היום?"
עניתי לו: "תראה, עכשיו אני הולך למכון כושר, אח"כ להביא לסבתא תרופות ומצרכים, ובערב אני קופץ לחבר לראות מכבי".
הוא שאל אותי בתגובה: "זה מה שאתה עושה ביומולדת שלך?"
עניתי: "לא. זה מה שאני עושה ביום חמישי".
כבר לפני שנים הפסקתי להתלהב מימי הולדת, אולי זה בגלל שלא ממש הייתי הטיפוס הכי חברתי בעבר, אז בימי הולדת זה מתגלה כעקב אכילס - אירוע לחגוג עם חברים, אבל היי, אין יותר מדי חברים. (חוץ מחברי הילדות שלי שאיתי מאז... נו טוב, הילדות).

אבל השנה... באמת שהיומולדת תפס אותי בהפתעה. עם כל מה שקרה לאחרונה, קלטתי שיש לי יומולדת רק אתמול (25.1) בשעה 23:45 כזה... (כשממש ממש ממש רציתי כבר לצאת מקולורטאץ).

נו.. שויין. כפרה. בסופו של דבר הגעתי הביתה. קרסתי למיטה. ואז פתאום אמא העירה אותי ב-9 בבוקר לומר "מזל טוב"(!!!).

"תודה" מלמלתי בגרון חנוק. ואז קלטתי.

זה אבא שתמיד היה מעיר אותי ביומולדת שלי לומר לי מזל טוב. אבא פספס השנה ולא צלצל אפילו אחרי הצהריים.

למזלי. יש נקודות אור בחיים שלי. וכן הצלחתי להפיק יומולדת נחמד (בין סטרפסילס לכוס תה).

הייתי בחופש היום, והחלטתי לפנק בחומוס מאבו-חסן על הבוקר. פירגנו לי בסושי ונודלס לצהריים עם כמה מתנות גאוניות לדעתי, מנוחת צהריים קלה ואפילו גשם! כי בלי גשם אני לא יכול באמת לומר שהייתה לי יומולדת איזה אושר זה עשה לי. אז לאור מצב הרוח שלי לאחרונה וחוסר החשק הרב שיש לי לצאת מהבית... מה עוד בן אדם צריך?

בדיוק את זה.

יומולדת. בקטנה.

מזל.

טוב.

סליחה, אבי כהן.

אבי כהן היקר. חיפשתי הזדמנות לבקש ממך סליחה.

בתור מכביסט, היית שם דבר בחיים שלי, ומודל להערצה (מישהו אמר נימני?).

היית באמת פיגורה צהובה לכל דבר והמוות שלך הינו בגדר אבידה.

אבל אתה מבין אבי... לא יכולתי לתת לך את הכבוד המגיע לך בדרכך האחרונה.

קצת לפני שאתה מתת, ממש כמה ימים לפני, אבא שלי נפטר. והייתי קצת עסוק באבל פרטי משלי. איכשהו, כשראיתי תמונות של תמיר בוכה בעיתון, או כשקראתי כתבה על הקריירה הארוכה שלך, הידיעה הזאת קצת התגמדה לנוחך מצבי האישי והייתי סוגר את הטלויזיה או מעיף ממני את העיתון וממלמל: "סורי אבי. יש לי דברים קצת יותר חשובים עכשיו".

לא מגיע לך יחס כזה ממני. שאני, אשב ואבכה לי עם האובדן שלי, ולא אבוא לחלוק לך כבוד אחרון במסיבת העיתונאים שבה הבן שלך בוכה. איכשהו, כשהוא אמר עם דמעות בעיניים: "מה אני אעשה בלעדייך?" זה באמת היה חשוב. עובדה. אני הייתי צריך ללחוש לעצמי את המילים האלה, בלילה, בשקט, לבד, בחושך, בלי שאף אחד יקשיב, יבחין או יצלם אותי. או לחלופין, כשהוא אמר שהמשחק הראשון שלו מאז שהוא קם מהשבעה,

היה הרגע הקשה בחיים שלו. חשבתי לעצמי. היי. הרגע שבו נכנסתי חזרה לעבודה היה הרגע הקשה בחיים שלי. רק רציתי לעוף משם עוד לפני שנכנסתי. אבל אותי לא ציטטו בעיתון.

כן. מה לעשות. נתקפתי קנאה. רציתי שגם על הקריירה של אבא שלי יעשו כתבה.

רציתי שכל המדינה תשתתף באבל שלי. אבל לאבל יש רמות. כל אחד והאבל שלו.

יש כאלה שהאבל שלהם הוא קצת יותר גדול מהסביבה של המשפחה והחברים.

זה היה נורא אגואיסטי מצידי. איך לעזאזל הרשתי לעצמי להיות מרוכז ככה בעצמי? ואיך אבא שלי, החצוף העיז למות בדיוק בזמן שאתה מתת? בושה.

אבל עכשיו. בראייה של כמה שבועות לאחור, כשהראש הסתדר לו טיפה,

אני יכול לבקש ממך באמת ובתמים:

סליחה. זה לא יקרה שוב.

אבל 2.0

כמו בכל תחום בחיים שלנו, המהפכה הדיגיטלית לא פוסחת על שום דבר, ובהם גם על מחלקת האבל. במהלך השבוע הקודם מצאתי את עצמי מתנודד בין העולם הוירטואלי, הקר והמנותק לבין עולם האבל שהוא כל-כך רגשי וטעון.

אבא שלי נפטר ביום ראשון, 19/12. ורובכם (אם לא כולכם) יודע על זה, כי פרסמתי את זה בפייסבוק. הרשת החברתית שלי מורכבת מהרבה אנשים שונים ומגוונים, שאני לא יכול לשמור על קשר ישיר עם כל אחד ואחת מהם. הקשר שלי איתם בסופו של דבר מצטמצם לרשת החברתית – הפייסבוק.

זה היה נראה לי מאד הגיוני, לפרסם את מה שאני חושב/מרגיש בתור הסטטוס שלי . ושכולם יראו/יגיבו/יעירו/ישתתפו.

היי, כבר כתבתי בעבר דברים עם פחות משמעות ממה שכתבתי כשאבא שלי נפטר. אז למה בעצם לא לעדכן את כולם במה שקרה?

החלק של הפייסבוק בחיים שלי (ואני בטוח גם של אחרים) הוא כזה מאסיבי, שאפילו בחצי צחוק, חשבתי לעצמי: "איך אני אזמין אנשים לשבעה? אולי אני אפתח איוונט בפייסבוק ושכל מי שחושב לבוא שיעשה אטנדינג?" אבל זה כבר קיצוני מדי. חשבתי מיד אח"כ. או בעצם... אולי לא?

בסך הכל זה מאד הגיוני להשתמש בכל מדיה שנמצאת תחת ידינו להפצת מידע או מסר.הרי אנחנו מסתמכים בהרבה אירועים על זימונים מהסוג הזה, למה בעצם לא לעשות את זה דרך הפייסבוק ולהגיע לכל האנשים שאי פעם פגשתי או פגשו את אבא שלי, ושיגיעו?

פשוט מאד. זה עדיין לא מקובל. אנחנו רגילים בפייסבוק לאירועים משמחים, למסיבות, ולמפגשי מחזור. אירועים שאנחנו שוכחים אחרי שבוע. אירועים שבאים והולכים. לוויות, אשכבות ושבעה, לא ממש נכנסו עדיין לעולם הזה. וטוב שכך. לדעתי אלה אירועים קרדינאליים בחיים שלנו ואסור לרגע אחד, לתת להם לרדת לרמה הזאת של פרסום. הרגשתי קצת גועל מעצמי בכלל על זה שחשבתי על זה. חבל. הייתי יכול לפתוח טרנד.

אבל סופם של טרנדים הוא להעלם (ואז לצוץ שוב אחרי 30 שנה בערך) ואני לא רציתי שהמראה ,של הגופה של אבא שלי זרוקה במטבח, יעלם כל-כך מהר. רציתי שישאר לנצח. בזיכרון שהוא לא הזיכרון שלי. חשבתי על כמה שהוא רגוע. כמה שהוא שלו. כמה הסצינה הזאת כל-כך גרוטסקית ועם זאת, פסטורלית בעלת אסתטיקה מיוחדת (הרי לכם חשיבה של צלם ומעצב). חשבתי שחבל שהמצלמה שלי לא פה. הייתי יכול להעלות את התמונות לפליקר. שם, אפילו אם אף אחד לא יכנס לראות את התמונה, הסצינה תשאר לחיות, לעד, לנצח – ולא תעלם. והכי חשוב. אני אדע, שהיא לא תמחק מהזיכרון שלי.

אבל זה בסופו של דבר חלק מהעולם הוירטואלי. הנגישות והדיאלוג שאנו יוצרים ביננו לבין המישקים הקיימים ברשת. הקלות הזאת של זרימת המידע. וכך, מצאתי, שיש שירות של בתי קברות, שבו אתה נרשם באתר, ואתה מקבל מסרון לפלאפון עם שעת הלוויה והמיקום שלה, לפי השם של הנפטר. מדהים. כל השנים האלה שהלכתי ללוויות (ולצערי לא היו מעטות) ידעתי והכרתי, שהמידע על לוויה עובר מפה לאוזן. קרוב אחד מצלצל לשני ולשלישי ולרביעי ומשם הגלגלים מסתובבים – ואחרי שעה, כל המשפחה יודעת, מתייצבת ובוכה. היום? שירות אלקטרוני ממוחשב. האמת? זה די חכם. (באיזשהו אופן).

אבל יש חלק אחד בעולם האבל שלדעתי לא צלח את המעבר למרחב האינטרנטי. וזו מודעת האבל. זו פלטפורמה שחיה בצורה אחת בלבד והיא בצורה של מודעת האבל הקלאסית בעיתון. כמה וכמה אנשים באו לנחם אותנו אחרי שהם ראו את מודעת האבל בעיתון והיו המומים.

היה יום שבו אשה אחת עמדה בדלת בוכה. אמרתי לה שלום. והיא אמרה לי: "ראיתי את המודעה בעיתון. הייתי חיילת של אבא שלך לפני 33 שנה. והייתי חייבת לבוא".

לעומת זאת, אתרי האינטנרט שבהם מוצגות מודעות אבל לא עושות את אותו אפקט. אף אחד לא בא ואמר לי: "ראיתי את מודעת האבל באתר 'אבלים' והייתי חייב לבוא". זה לא ממש כמו לפרסם אוטו ב"יד 2" (סליחה? השבעה עדיין רלוונטית?).

למעשה, אני אפילו לא ידעתי שקיימים אתרים כאלה. ומי בכלל נכנס באופן קבוע לבדוק את האתרים האלה? ביזארי. (לא פחות ביזארי משירות אמירת קדיש אינטרנטי שניתן בעבור סכום סמלי, אבל זה כבר עניין לפעם אחרת)

לפני סיום אני חייב לומר לזכותו של האינטרנט משהו: כמו בהרבה תחומים אחרים,

הוא מקל על החיים בתחום האבל.

תהליך הוצאת תעודת פטירה ממשרד הפנים,למשל, לקח בדיוק 3 דקות לעומת ה- 3 שעות שהיו מצפות לי במשרד הפנים. וזה נהדר. כי מסתבר שכשבן אדם נפטר, גלגלי הבירוקרטיה מסתובבים בחריקה איטית וצורמת יותר מאשר בכל מצב אחר. אחרי הכל. למה לפשט דברים? הבן אדם מת. הוא לא ממהר לשום מקום.

לכן, בימים כאלה, אני מניח שאני צריך לומר תודה לאל על רחמים קטנים.

30 - או "פתח דבר"

אתמול היה ה-30 לפטירותו של אבי (למי שמתקשה לקרוא, זה אבא+שלי). ובמשך התקופה הזאת גיליתי שאתה צריך להסתמך הרבה על אחרים.
ההורים שלי חינכו אותי בין השאר, לא לבקש טובות מאחרים, כי בסופו של דבר, אנחנו גם ככה נצטרך לעשות את זה לבד.
אני, בתור ילד תמים, לא הבנתי כל-כך את הקיצוניות הזאתי, והייתי מנסה להסתמך על טוב ליבם של אחרים.
פעם אחרי פעם, התאכזבתי מחדש.
לכן פתחתי את הבלוג הזה.
במהלך השבעה כתבתי טקסט. על כל החוויות של התמודדות עם אבל ומוות בעידן הדיגיטלי שבו אנו חיים. ומאחר ואני לא מחזיק בלוג קבוע, רציתי להפיץ את דבריי ברבים. ביקשתי טובות מאיזה בלוג או שניים הידועים בציבור.
מעבר להתעלמות מוחלטת לא קיבלתי כלום.
אז הנה משהו שלא יצא לי לומר מספיק כשחיית אבא:
אתה צדקת. אם אני לא אעשה דברים לבד, דברים לא יזוזו.
ומאחר וכבר הזזתי הרים בעבר, נכנסתי עם הראש בקירות והקירות נשברו, אז אני מאמין שלפתוח בלוג לא יהווה מכשלה.
הרשומה הבאה, תספר קצת מהחוויות ההזויות שלי ביום שבו טלפון מאחותי העיר אותי והיא אמרה בבכי מהצד השני "אבא מת".
מהיום, שבו נסעתי מיפו לראשון בעשר דקות וזה הרגיש כמו נצח.
מהיום שבו נכנסתי הביתה וראיתי אותו עדיין שוכב על רצפת המטבח והתמוטטתי על הרצפה והתחלתי לבכות.
מהיום שבו הלכתי עם אחי עם דמעות בעיניים לקנות בורקסים ושתייה כי באו חברים של אבא לעזור לנו, כשהוא עדיין שכב מת במטבח.
מהיום, שבו השקט נכנס הביתה.
מהיום, שבו הכל השתנה.