ים

כמה שאני אוהב את הים.

אני אולי יליד חורף, אבל גדלתי על החוף.
זה המקום מפלט שלי.
המקום שאני הולך אליו כדי לנקות את הראש.
לא יודע, משהו בישיבה הממושכת על החול, מול הגלים הירוקים/כחולים שנשברים על החוף. (עם עוד כמה מדוזות ושקיות ניילון).
זה כאילו נראה, שיש סערות גדולות יותר מאילו שמתרחשות אצלי, עמוק בפנים.
לא ברור איך יש אנשים ששונאים ים. כאילו מי לא שונא את החול, שנכנס לכל חריץ אפשרי?
אבל את הים? את הריח של המים, לצוף מסנוור בשמש. השילוב הזה של החום הקופח של השמש הקיצית עם המים הקרירים.
אני הולך לים כדי להתנתק. יש לי תירוץ טוב להשאיר את כל אמצעי ההתקשרות איתי בבית (שלא יגנבו לי).
אני יושב בים. על השמיכה שלי. כמו מוקף בחומה בלתי נראית, בוחן את האנשים מסביב.
אני שונא אנשים. אבל בים, כאילו, אני אדם אחר. אני מסתכל על האנשים, הגבוהים/נמוכים, שעירים/חלקים, שמנים/רזים, בנות/בנים, טנגה/מכנסי גלישה, בגד ים שלם/ביקיני.
הדיבור שלהם כמו מלמול. צליל רחוק שלא מטריד אותי.
כמו מהופנט, אני נכנס עמוק למים.
נותן לגלים לשטוף אותי.
הימים האחרונים קשורים לי כמו כדורי פלדה לרגליים. מושכים אותי למטה.
המים גואים לי מעל הראש. נכנסים לי לאוזניים. צורבים בעיניים.
נכנס עמוק יותר, ועמוק יותר.
רק עוד נשימה אחת.
אני מרגיש את החזה שלי בוער, מנסה להאחז בטיפת האוויר שנשארה לי בריאות.
רק נשימה אחת.
מנסה לצוף. לעלות מעל פני המים.
רק עוד נשימה..
אחת..
אסור לטבוע.