יום שבת, 26 באפריל 2014

יום שואה, ויום הולך.

אני גיל, והשואה דפקה אותי.
אין לי דרך טובה לתאר את זה מאשר לומר: יש לי פטיש (fetish) לשואה.
אני מהופנט ומוקסם מהנושא.
ובשלב הזה של החיים שלי, אני מסתכל על העבר, שכל-כך צרוב בי כדור שלישי לניצולים כדי להתבונן על החיים שלי, על החיים של המדינה ולנסות לקחת דברים קדימה.
מלחמת העולם השנייה התיימרה להיות מלחמה של אנשים "נאורים" ובסופו של דבר הראתה לכמה רוע ואכזריות כל אדם, אפילו הנאור ביותר, יכול להגרר אליו.
השואה הפכה למיתוס וסמל, ומעבר לטווח העם, העם שלי (!!!)  גם האמריקאים טווחו שבויים יפנים, היפנים והרוסים השתמשו במחנות ריכוז ועוד אלפי סיפורים כאלה ואחרים.
היום הזה, עם כל המטען הרגשי שהוא טומן בחובו עבורי, מסמל בשבילי נקודת התבוננות וחשבון נפש של בן אדם לחברו בחיים היום-יומיים שלנו.
אנחנו חיים במרקם חברתי טעון מהיסוד בגלל אותם תכנים היסטוריים תרבותיים שהסבים והסבתות שלנו הביאו כשכל אחד הגיע למדינה הזאת, שלמרות הכל, אני גאה לקרוא לה - בית.
אנחנו בתקופה לא קלה בחיי המדינה שלנו, ועם כל יום שעובר, אני תמיד תוהה, כמה אנחנו רחוקים משם, בימינו ועידננו, מלהפוך לאותו רוע תהומי שמתבסס רק על עובדה אחת - שוני.
המדינה שלנו הופכת לקיצונית מיום ליום, נהיה קשה יותר ויותר לדבר עם אנשים, לגשר על פערים ולהגיע לעמק השווה.
אני מתיימר להיות אדם נאור, אבל אני גזען כמו כל אפס אחר במדינה הזאת.
אבל אפילו אותי, מפחיד המצב הקיים, אותה נקודת שבירה שלצערי, רק ממשיכה להתקרב.
אז התחשק לי להתבטא בצורה פחות מילולית, בעבודה שקצת יורקת לטאבו בפנים, אך "קורצת" לכל-כך הרבה נושאים אחרים ביום יום שלנו, שכל אחד, ימני/שמלאני/אשכנזי/ספרדי/גבר/אשה לדעתי יכול לקחת ממנה משהו אחר.
ובתקווה, שיבינו אותה ולא ינדו אותי מהחברה.




יום שבת, 6 ביולי 2013

101 דייטים ראשונים

היי.
אני גיל פנטופרו. לא מזמן החלפתי קידומת... אלוהים ישמור.
עובד בהייטק וטוב במה שהוא עושה.
עם נשמה של מעצב ונפש של אמן.
חנון מגניב, שאוהב לדעת הרבה על הרבה.
גובה 1.90 עם כל מה שבא עם זה (כדורסל ובעיות ברכיים) - ולא. זה לא שאני גבוה, זה שכל השאר נמוכים.
אני ציניקן אופטימי, ריאלי ומצחיק. צנוע כשצריך.
אני בן אדם עקשן (ורק השיער שלי יותר עקשן ממני) .
אני לא אוהב לחיות לפי מוסכמות ויוצר לי את המסלול שלי בחיים מאז שאני זוכר את עצמי.
בשנה האחרונה, מאז שנפרדתי מהחברה האחרונה, יצאתי עם הרבה בנות. יותר ממה שיצאתי איתן בכל החיים שלי.
זה התחיל כנסיון למלא את הריק שנשאר אחרי הפרידה, למלא את החור, תוך כדי זה הפך לעשיית כיף ללא התחייבות ואז זה נהיה הבנה, שאני רוצה למצוא את החברה האחרונה שתהיה לי בחיים.
ברגע שנפל לי האסימון, אני חושב שאני נהייתי בררן יותר. אולי בררן מדי, בבחירת בנות הזוג שלי.
אבל מצד שני, אם כבר מהתחלה זה לא מעניין אותי, לא מסתדר לי, ואפילו מעצבן אותי, אני רק יכול לתאר לעצמי מה יהיה עוד שנה, שנתיים, עשרים.
חבר טוב אמר לי: "כשאתה בוחר בת זוג לחיים, תתעלם מהדברים הטובים, כי תמיד יהיו כאלה. תחשוב רק על הדברים הרעים - ואם תוכל לחיות איתם".
עברתי כמה מערכות יחסים, אמנם לא כאלה של 5,6 ,10 שנים, אבל אני יודע מה אני רוצה מזוגיות ומבת זוג, ודי מהר אני יכול להרגיש בבטן אם זה "זה" או לא.
אז התחלתי לירות לכל הכיוונים. ויצאתי עם הרבה בחורות.
הבנתי, שאין מה לפחד מדחייה, ולמצוא בחורה לזוגיות זה עניין של סטטיסטיקה ומזל: תצא עם כמה שיותר בחורות, בסופו של דבר תמצא את מי שמתאימה לך.
אבל אין ספק שבדרך, אתה פוגש 101 טיפוסים שונים ומוזרים.
הייתה את ק'. בחורה עם קלאס וסטייל. מסובבת לכל הבחורים את הראש כשהיא עוברת ברחוב. בחורה עם כזה פאסון, שבסיומו של דייט, אפילו לא שיחקה את המשחק של: "אני אשלם... לא תן לי להתחלק.. עזבי אני מזמין... לא תתן לי חצי... לא נו, שטויות... טוב בסדר...." - היא פשוט ישבה שם וחיכתה שאשלם.
ברור שהייתי משלם. אבל זה עניין של גישה.
ק', דאגה לציין בפני ש"אני תמיד יזמתי, אז אני נותנת לך, ונראה מה תעשה". ברור שבהתחלה כל החלטה היא בגדר בחינה, אבל ראבאק, אם את רוצה לתת לי להוביל, שתקי, ותני לי להוביל.
ק', הייתה מאד חרדתית לעניין המיני ביננו, וכל הזמן דאגה לציין שאם המין לא יהיה טוב, הזוגיות לא תצליח. (כאילו זה לא מובן). אז אחרי סופ"ש שבילינו יחד, לטענתה נפלו לה כמה אסימונים לגבי באופן חיובי, ולי? האסימונים החליקו החוצה מהטלפון לריצפה. אני גיליתי בחורה אגואיסטית ושלטלתנית, עם בטחון עצמי של חתלתול קטן, תכונות שלי אישית נורא קשה איתן. אז סיימתי את זה. ב-SMS, כי על הזין שלי. מתי אני אראה אותה שוב בחיים האלה?
הייתה את א'. במראה ראשון, חבילה קטנה שסימנה שיש בה רק דברים טובים. אבל כשפתחתי את החבילה, גיליתי כמה דברים שלא ממש מצאתי טובים. אישית? מאז ומתמיד, לא הבנתי את הבנות שמדברות בקול של ילד קטן כשהן מנסות להיות חמודות. בעיני זה מטופש ואינפנטילי. מה גם, קשה לי נורא עם בחורות שעל אף שביקשת שלא יקראו לך ככה, עדיין מתעקשות שהשם שלך הוא "מאמי" ו"בייבי". אבל עם כל הדברים האלה אפשר היה להסתדר אני מניח, אבל הדבר האמיתי שגרם לי לחתוך את זה הוא, שהיא לא אתגרה אותי. וכשבחורה לא גורמת לך לרצות להיות טוב יותר ממי שאתה ולעשות יותר, כשאתה לא מרגיש את זה בבטן, אין באמת טעם להשקיע בזה יותר ממה שכבר השקעת.
אז סיימתי את זה.
וא' לא הייתה היחידה שלא גרמה לי להרגיש את זה בבטן. גם ר' הייתה כזאת. וגם איתה, לא הרגשתי חיבור.
אני תוהה אם אחרי כל-כך הרבה דייטים "התקלקלתי"... מגיע כבר עם איזו רשימה מוכנה לדייטים של דברים קבועים לומר או לשאול... תמיד תוהה אם יש משהו אחר מעבר, ומשום מה, אני לא מצליח למצוא מישהי שבאמת תעשה לי "פרפרים בבטן".
הייתה לי את אב'. הכרתי אותה שנים. ופתאום איכשהו, החלטנו לצאת. אבל זה לא תקתק, ובאמת ששוב, באשמתי - הפרידה הישנה הייתה עדיין טרייה, וכל הזמן ההשוואה לחברה הקודמת רדפה אותי. וזה לא היה פייר בשבילה. וגם לא בשבילי.
אז סיימתי את זה.
כל בחורה משקיעה במראה החיצוני שלה ובאסתטיקה שלה. אבל יש בחורות, שאתה פשוט לא יכול להתחבר לריח שלהן.
זאת כימיה פיזיולוגית מאד פשוטה. זאת הסיבה שלא המשכתי לצאת עם ר1'. נשמע קטנוני? מאד! אבל אני מניח שאם היה משהו מעבר לזה, אז הייתי יכול לסבול את זה.
שלא לדבר על ל', שהריחה כמו מדורה אחרי כל סיגריה שלה. זה לא הוסיף לדייט הפרווה שהיה לנו, וכנראה ששנינו הבנו שזה לא הולך לשום מקום, אז פשוט התעלמנו אחד מהשנייה עד לעצם היום הזה.
יש את ש', שהדייט שלנו היה כל-כך נטול כימיה, שדייט של דתיים נראה לוהט לעומתנו. שנינו ישבנו שם חולבים נושאי שיחה, כל אחד מרגיש שהשני מתנשא, ולולא הייתי מוצא שטר של 200 ש"ח על הרצפה הייתי מכריז על הערב ככשלון חרוץ. - האמת שאני ניסיתי להיות נחמד יום אחר כך, וליצור קשר, אבל ש' הבהירה די מהר ולעניין שאין לקשר ביננו מקום.
הייתה את ע', שאפילו אחרי שהיה לנו דייט שנמשך כל הלילה, ברגע שנפרדנו הצהירה: "אני לא מתנשקת בדייט ראשון".
סבבה. לגיטימי מאד. מוזר קצת... כנראה שרק אני חשבתי שהיה לנו דייט פיצוץ. אבל כשבדייט שני, באנו להפרד היא אמרה לי: "יש לי ריח רע מהפה, אז לא נתנשק היום" הבנתי, שאני לא אחכה לדייט שלי כדי לראות אם היא תנשק אותי אז.
הייתה את ג', שלמען האמת, אני לא באמת יודע למה, אבל היא סיימה את הקשר איתי משום מקום. "למה" היא שאלה שתמיד שואלים מישהו כשמסיימים קשר. אני לא שואל. לא יודע אם זה משחצנות כי זה לא איכפת לי, אבל בעיקר אני חושב שזה לא באמת משנה מה הסיבה לסיום הקשר. לדעתי זה לא משהו שאפשר ללמוד ממנו, כי כמו שג' סיימה את הקשר שלה מסיבה זו או אחרת, בחורה אחרת דווקא תרצה להמשיך בגלל אותה סיבה.
והייתה את ש'. על ש' הייתי דלוק תקופה די ארוכה, והיא דווקא הייתה זו שיזמה את הקשר ביננו אפילו שהיה לה חבר.
השארתי את זה על אש קטנה, וכל פעם שהיא הייתה צריכה משהו, "פתאום" היא נזכרת ומתחילה לדבר איתי ומהר מאד מגיעה ל"בקשה" שלה. לא אהבתי את זה. ואמרתי לה את זה. והיא נורא התגוננה והבטיחה שהיא עדיין עם החבר ורק בגלל זה אנחנו לא יוצאים. אז חיכיתי. ואז היא נפרדה מהחבר שלה, ויצאנו. אבל היא לא הייתה מוכנה "להתחייב" לקשר כי היא עדיין גרה איתו, ועד שהוא לא ייצא מהבית, היא לא תרגיש מספיק פתוח כדי לצאת איתי ולהיות "בת זוג" ולא "ידידה".
ועדיין, היו לה "בקשות" כאלה ואחרות לעזרה בעיצוב, הדפסות וחוות דעת. אבל לזוגיות לא היו מועדים פנייה.
אחרי איזה תקופה של דממת אלחוט יזומה מצידי, היא שוב יוצרת קשר בהודעה. אחרי שדיברנו, מסתבר שהיא עברה לגור לבד, החבר רחוק מאחוריה והיא מסתכלת קדימה, וקבענו שניפגש לדבר על המשך הקשר ביננו.
היא עסוקה בלימודים ועבודה ואל תדאג, נמצא זמן.
כן. בטח. אל תדאגי. אני לא מחכה בכליון עיניים.
יש את ל', מייצגת סטראוטיפ הבחורות שבסוף הדייט "נחמדות מדי". מודות לך על הדייט ושהיה נחמד ותודה ותודה ותודה... וזה מייצר תובנה אחת. אם בחורה נחמדה מדי בדייט הראשון, כנראה שלא יהיה דייט שני.
אני אשמע מתנשא, אבל אלה העובודות: מכל העשרות קשרים שהיו לי בשנה האחרונה, אולי 3 הסתיימו מהצד של הבחורה. לא מצאתי את הבחורה שבאמת תרגש אותי, ותגרום לי באמת לרצות לראות אותה כל כל כל הזמן. ככה היה לי עם ר2', מ', א2'.
 היו איזה 2, אבל הן סיימו את הקשר בצורה של התעלמות מוחלטת מהקיום שלי. דבר שאני לא אבין. אני לא אעלב מתשובה שלילית - למה להוליך שולל. אני רחוק מלהיות מושלם. ובטוח שיש לי תכונות לא אטרקטיביות ומתאימות לכל אחת. גם "לא" היא תשובה מאד לגיטימית.
*מעניין. האם אני מרגיש שאני רציתי את הבחורות האלה כי הן התעלמו ממני לגמרי? נקודה למחשבה.
זה אני הבעייתי? כאילו... מצד אחד, יש בחורות שמעדיפות להתחמק ממני כמו שמתחמקים ממחלת מין, ויש כאלה שפשוט לא עושות לי את זה בכלל - והן יוצאות מהחיים שלי במהירות שבהן נכנסו.
אבל אולי זה אני? איך שאני מציג את עצמי? אולי ה"קסם" הזה שלי לא ממש עובד לי. אבל גם אם זה ככה... ראבאק, תהיו בנות אדם ותגידו - "לא מתאים לי". אנחנו יודעים לאן נכנסנו, אין אשליות - לא זאת גם תשובה.
אני יודע מה אני שווה ומה אני יכול לתת. וכן, קשרי עבר השאירו אותי הססן ואדיש בחלק הראשון של המערכות זוגיות....
אבל.. לא יודע... נהייתי עייף מלנסות... באין אם מספר דחיות (התעלמויות) רב יכול אפילו לסדוק את הבטחון העצמי שלי לעומת הייאוש שבלהכנס למין שגרת דייטים שבלונית ומשעממת שכזאת. זה בינתיים פשוט לא זה.
אני בחור רומנטי שכזה. מאמין באהבה גדולה כזאת, שצצה לה כמו בסרטים הוליוודיים. למצוא את הבת זוג הזאת. היא מחכה לי. שם. איפשהו.
בגדול? אין לי באמת על מה להתמרמר. יש לי אחלה עבודה. אחלה חברים. והכל בסך הכל די סבבה לי.
אבל הגעתי לשלב בחיים אני מניח, שאני לא מחפש עוד בת זוג. אני מחפש את בת הזוג האחרונה שלי, וכשאני אמצא את הבחורה שאני ארצה להתגלח בשבילה אני אדע שזה - זה. :)
נחיה ונראה.


יום שני, 8 באפריל 2013

The jewish religion, holocaust and taboo (translated from hebrew)


Two monthes ago, I was in Brazil.
There, some of the locals were excited by the fact that I’m JEWISH.
“He’s a jew also” they said while pointing at a guy.
There was no racist intent in that gesture.
“We don’t have a lot of *you* here”
Their intention was honestly naïve and pure hearted – to give me a connection with someone here, away from home.
I understood it, but still, for the first time in my life, I felt BAD with this branding – A JEW.
Maybe “felt bad” is an overstatement; I’ll try explaining it better.
Israel is my home. Here all of us, or at least, most of us are jewish.
WE have our own bigotry within the jewish community, because it is obvious to us that we are all jews.
I never thought as myself like that – a jew.
I grew up as one on jewish customs and traditions, and even more important by my eyes – jewish heritage, but I never gave a second thought on that I’m a jew.
When that issue was raised in Brazil, I thought how I define myself:
Gil à Israeli à HP worker à designer à artist à jew
Somehow, my “jewish” essence was dropped to the bottom of the list.
I thought on that, and wrinkled my face. It made me think.
I never felt different because I’m a jew. Even though there was no intention in hurting me, the casual way those things were said made my stomach twist with recollections of a darker time in the world.
---
For those of you who know me, and for those who don’t I want to emphasize a point:
I love Judaism and it is important to me to be Jewish.
 Not in the sense of wearing a yamaka, kissing a Mezuza or putting on Tfilin.
I grew in a family that fought on Israel since the British mendate.
I’m a third generation to the holocaust survivor who’s the sole survivor of the town Kunov.
 I’m a son, to a father that fought in almost every war Israel had.
All of them, the ones before me, that I am the sum of all their parts were jews, that believed in a safe haven for jews , because out there is bad for us.
For some worst then others, but the conclusion was the same – here is our place.
I am far from being orthodox.
I don’t believe that not fulfilling all of gods commands makes me less of a jew than the orthodox jews in Jerusalem, Zefat or any other place.
But this thing creates a paradox within me, and I’ll elaborate.
I don’t eat kosher food, and I love to eat what I want.
I’m a man of heritage, and that is why I don’t eat bread in Passover and why I fest in Yom Kippur.
Not because I am a believer, but because this is what makes these days to be sacred – different from ordinary days.
Last Passover, I met with friends in Tel-Aviv.
I am well aware of the fact, that more and more people eat Hametz in Passover, but when I sat with my friend in the restaurant, I ordered a dish with no bread and gave up the beer.
Next to me, were a father and a son, ravaging a hot dog in a warm bun.
I thought of myself, and my childhood.
I can say many thing about my parents but this much I owe them: I think they raised me right.
They raised me with affiliation to Jewish customs and culture, but with enough self-awareness so I could choose my own path when I grow up – whether to keep this “religious” path or choose another.
So when I sat next to this kid, I thought that maybe we lost our way as a society.
I mean, do what you want in your own house, but in public, it might hurt or offend other people and shouting to them: “who are you? I’ll do what I want, so fuck yourselves and bring me more ketchup”  
I don’t think that not eating Hametz in Passover is religious coercion. I don’t think it’s so difficult – when I see this kid eating the bun like he never ate bread in his life, in Passover, here in thin moment, maybe here, with the disregard to the heritage and customs from this young age, maybe here, is our descent.
---
Tomorrow is holocaust remembrance day. As usual it’s a “holiday” to me.
I can’t expect it to be important and symbolic to everyone.
But it hurts me to see that every year it loses its importance and vitality to the generations that follow mine.
Maybe I’m too old already, and it was easier for my generation and me to “connect” to the holocaust because we grew up with those giants who survived the holocaust.
There is no doubt, that being a third generation to a holocaust survivor messes with your head.
The holocaust became an obsession to me and it occupies my thought on ordinary days too.
I’ll try leaving my personal connection to the holocaust, and take a step back to get a wider perspective for a moment.
I believe that most people miss the essence of holocaust remembrance day – it’s a day that symbolizes so much more than only genocide.
It’s a day that talks about love, hate and courage.
It’s a day that talks about accepting the other and the different.
It talks about the limits (good and bad) that we, the human race can get to.
All of these are life lessons, that we as a society must take with us, take it in and walk with it to the horizon.
When I was 17 I was in Poland with the school delegation, we were in a remembrance room in Auschwitz and we held a ceremony there.
Everyone cried.
I didn’t.
Holocaust is a painful, though and crewel subject – and yes, tears come easy.
But the problem is, that in Israel the Holocaust is TABOO – people cry in Auschwitz because… well… it’s the holocaust, we need to cry.
I don’t think we need to shed more tears – I think we cried enough tears to drown the entire country several times over.
No. This is not what needs to be done.
We need to hold our head high with pride, fill our lungs with air and march forward to find new ways to pass this days message and essence.
We need to go out of the regular pattern of generic commemorative ceremonies and think of ways more sophisticated, interesting and most of all contemporary to convey this essence and message of the holocaust to children, teenagers and even adults.
So we can remember – but in this rate of things it is soon to be forgotten.


יום ראשון, 7 באפריל 2013

על יהדות, שואה וטאבו

לפני חודשיים הייתי בברזיל.
כשהייתי שם, המקומיים, נורא התרגשו מהעובדה שאני "יהודי".
"הנה! גם הוא יהודי" אחת מהמקומיות הצביעה על בחור אחר.
לא היה בכך שום כוונה של גזענות או עלבון, "כי לא רואים הרבה *מכם* כאן".
הכוונה שלה באמת שהייתה, תמימה - לתת לי נקודת קישור עם הזהות שלי מהבית, דווקא כאן, רחוק כל כך מהבית.
הבנתי למה היא התכוונה, אבל פעם ראשונה בחיים שלי, שהרגשתי רע עם ה"תיוג" הזה - יהודי.
אולי לומר, "הרגשתי רע" הוא מוגזם קצת. אני אנסה להסביר יותר טוב.
ארץ ישראל היא הבית שלי. כולנו, או לפחות רובינו כאן - יהודים.
אנחנו מתעסקים בעדתיות הגזענית הפנימית שלנו כי מובן לנו שאנחנו יהודים, אז צריך לעשות תת-חלוקה בתוך היהדות - אשכנזים/מזרחיים וכן הלאה.
אף פעם לא חשבתי על עצמי ככה - יהודי.
גדלתי כ"יהודי" על מסורת ומנהגים יהודיים, ובעיני אפילו יותר חשוב מזה, גדלתי על המורשת היהודית, אבל אף פעם לא נתתי מחשבה שנייה על זה שאני "יהודי".
כשעלה נושא היהדות מול ידידתי הברזילאית, חשבתי על איך אני מגדיר את הזהות שלי:
גיל --> ישראלי --> עובד HP --> מעצב --> אמן --> יהודי
איכשהו המהות ה"יהודית" שלי התדרדרה אי שם לתחתית הגדרת הזהות שלי.
חשבתי על זה, ועיקמתי פרצוף. זה גרם לי לחשוב.
אף פעם לא הרגשתי שונה כי אני "יהודי" - ואפילו שלא הייתה בכך כוונה לפגוע, הקלות שבה נאמרו הדברים גרמו לי לעירבולים בבטן וזה גרם לי לחשוב על תקופות אפלות יותר בעולם.
-
לאלו מכם שמכירים אותי, ולאלו מכם שלא אני מרגיש צורך לחדד נקודה:
אני אוהב את היהדות, וחשובה לי העובדה שאני "יהודי".
לא במובן של חבישת כיפה, נישוק מזוזה או הנחת תפילין.
גדלתי במשפחה שנלחמה על ארץ ישראל עוד מימי המנדט הבריטי עם הסליק בבית.
אני דור שלישי לניצול היחיד מהעיירה קונוב, שכל יהודיה נספו בשואה.
אני בן לאב שהיה שותף כמעט לכל המלחמות בארץ.
כל אלה, שקדמו לפני, שאני סך חלקיהם, היו יהודים, האמינו במקום בטוח לעם היהודי, כי שם, בחוץ, היה רע בשבילנו כי אנחנו יהודים, חלקם סבלו יותר, חלקם סבלו פחות, אבל הגיעו למסקנה, שכאן, זה המקום שלנו.
אני רחוק מאד מלהיות דתי.
ואני לא חושב שלשמור שבת, ללבוש שחור ולא להסתכל על בחורות הופך אותי לפחות יהודי מכל הדוסים שאוכלים חינם בירושלים, צפת או בכל מקום אחר.
אבל הדבר הזה, יוצר אצלי פרדוקס זהות, ואני אפרט למה אני מתכוון.
אני לא בן אדם ששומר כשרות, ואני אוהב לאכול מה שבא לי. אבל אני גם איש של מורשת ומסורת, לכן אני לא אוכל חמץ בפסח וצם ביום כיפור.
לא כי אני אדם מאמין, אבל כי זה מה שהופך את החג/מועד למיוחד, ומבדיל מיום רגיל.
פסח האחרון נפגשתי עם חברים בתל אביב.
כן, אני מודע לעובדה שיותר ויותר אנשים אוכלים חמץ בפסח, אבל כשישבתי עם החברים במסעדה, ואני הזמנתי מנה שלא כללה לחם וגם ויתרתי על הבירה, ראיתי לידי אבא עם ילד צעיר, שטורפים נקניקיה בלחמניה.
חשבתי עלי, ועל הילדות שלי.
אני יכול לומר הרבה דברים על ההורים שלי, אבל את זה אני חייב להם: אני חושב שהם גידלו אותי נכון.
גידלו אותי עם זיקה למנהגים ולדת תוך הכרות של המסורת, אבל גידלו אותי להיות מספיק מודע לסביבה, ולעצמי כדי שכשאגדל אני אוכל לבחור לעצמי - אם להמשיך או לא בנתיב הזה.
אז כשישבתי ליד הילד הזה, חשבתי על זה, שאולי באמת כחברה איבדנו את הדרך שלנו.
כאילו, בבית שלך, תעשה מה שאתה רוצה, אבל ככה, בפומביות, בחוץ, כאומר: "מי אתם שתגידו לי מה לעשות? לא לאכול חמץ פחח... תעשו לי טובה. מי שלא רוצה לאכול, שלא יאכל, אז לכו תזדיינו ותביא לי עוד קטשופ."
אני לא חושב שלא לאכול חמץ בפסח זאת כפייה דתית, וגם אני חושב שזה לא משהו כל-כך קשה ומסורבל וברגע שאני רואה את הילד הזה טורף את הלחם, ככה בחוץ, בפסח, פה, ברגע הזה, אולי פה, מתחילה כל ההדרדרות שלנו.
-
מחר יום השואה. כרגיל, "יום חג" בשבילי.
אני לא יכול לצפות שלכולם זה יהיה יום מיוחד.
אבל כואב לי. כואב לי לראות שכל שנה, ליום הזה יש פחות ופחות כבוד וחשיבות כלפי מי שבא אחרי.
אולי אני כבר זקן, והדור שלי, כשגדלנו, עדיין חיינו בקרב אותם נפילים ששרדו את השואה, ולכן היה לנו יותר "קל" להתחבר לשואה.
אין ספק, שלהיות דור שלישי לניצול שואה, קצת סובב לי את הראש.
השואה היא סוג של אובססיה מבחינתי, והיא מעסיקה אותי חלקים גדולים מהזמן שלי, גם לא ביום השואה.
אך למרות הזיקה האישית שלי, אני אנסה לקחת צעד אחורה, ולתת נקודת מבט רחבה יותר לרגע.
לדעתי יום השואה הוא יום שרוב האנשים מפספסים את המהות שלו - היום הזה בא לדבר על הרבה דברים מעבר לרצח העם שהיה במלחמת העולם השנייה.
זה יום שבא לדבר על שנאה, אהבה ואומץ.
זה יום שבא לדבר על קבלת השונה, על הגבולות (החיוביים והשליליי) שאנו, בני האדם יכולים להגיע אליהם.
כל אלה, הם שיעורים לחיים, לקחים שאנחנו בתור חברה, חייבים לקחת איתנו, להפנים ולצעוד איתם קדימה.
כשהייתי בן 17, והייתי עם המשלחת בפולין באושוויץ, היינו בחדר זיכרון שם, והיה טקס.
כולם בכו.
אני לא בכיתי.
שואה זה נושא כואב, קשה ואכזרי - וכן, הדמעות באות בקלות.
אבל הבעיה היא, ששואה בארץ שלנו היא טאבו - אנשים בוכים באושוויץ, כי... טוב... זה שואה, צריך לבכות פה.
אין צורך להזיל דמעה על השואה, אני חושב שמספיק דמעות זלגו, למלא את הכנרת ולהציף את המדינה.
לא. זה לא מה שצריך לעשות היום.
צריך להרים את הראש בגאווה, למלא את הריאות, ולמצוא דרכים אחרות, להעביר את המסר והערכיות.
לצאת מהתבנית הקבועה של הטקסים וההנצחות הגנריות ולחשוב על דרכים יותר מתוחכמות, מעניינות ובעיקר עכשוויות להגיע לילדים, לבני הנוער ואפילו למבוגרים ולהעביר להם את המסר של "יום השואה".
כדי שנזכור, כי בקצב הזה, אוטוטו באמת נשכח.

יום ראשון, 24 בפברואר 2013

30 זה ה-18 החדש

אז השנה לא היה לי את פוסט יום-ההולדת המסורתי.
היה יומולדת מוזר השנה. (נראה לי שאני אומר את זה כל שנה).
קודם כל, לא ירד גשם.
שנית כל, לא הייתי בארץ.. טוב בערך.
טסתי מהעבודה לתמיכה בברזיל, והטיסה יצאה בצהרי יום ההולדת שלי.
בדרך כלל הפנטולדת זאת הפקה של שבועיים, והשנה הרגשתי שאני דוחס הכל לשבוע אחד והרגשתי שאני קצת ממהר לראות את כולם ולחגוג עם כולם... אבל לא יודע. משהו הרגיש לי השנה מפוספס.
אולי כי לא באמת הרגשתי יומולדת כי אבא כבר לא איתנו, ואחי עבר לניו-יורק ואפילו אני לא הייתי פה.
אני לא מהאנשים שהמספרים בגיל שלהם עושים עליהם רושם.
ובאמת, שגיל 20,25 או 30 מבחינתי לא ממש משנים.
אבל בחיי... 30, הא?
מי האמין.
רק לפני שנה ישבתי בכסא תינוקות עם דודו בסלון ואכלנו פלאפל שאמא שלי הכינה.
לפני חצי שנה, התגייסתי.
רק לפי חודשיים סיימתי את התואר שלי בהצטיינות.
ורק אתמול אבא נפטר.
אני לא רואה את הנולד, ולא מאמין באותות ומופתים, אבל אני לא אתלונן שכל השנה הזאת תמשיך כמו שהיא התחילה.
אבל בא לא נפתח עין רעה.
אם יש משהו שלמדתי בברזיל זה, שלא משנה כמה גרוע אצלנו, יש מקומות שבהם המצב יותר גרוע.
סוף סוף כשחזרתי מברזיל ויצא לי לחשוב על זה, פתאום עלתה לי איזו שאלה - איך רק בגיל 30, אני יכול פתאום באמת להתחיל את החיים שלי?
"30 זה ה- 18 החדש" אמר לי בעזכ"ץ - שגם לו, גיל 30 מסתמן בתור התחלה חדשה של משהו גדול יותר שרק עכשיו החליט להגיע.
החיים משתנים, והעולם משתנה - אנשים חיים יותר שנים, והדרישות משתנות, והתפיסות משתנות - ובניגוד להרבה מדינות, אצלנו, יש צבא ולימודים ורק בגיל "יחסית" מבוגר אתה באמת מתפנה לעשות מה שאתה רוצה.
התחבטתי הרבה במהלך השנים עם המסלול אותו אני לוקח.
איך אני מסתכם? חייבים לסכם לא? בכל זאת... מספר עגול שכזה.
אז ככה: אני לא מתחרט על שום החלטה שלקחתי בחיים שלי ואני לא חושב שזה ישתנה במהלך השנים.
עובדה.
בסופו של דבר הגעתי למקום הנכון בחיים שלי.
וכנראה שזה מראה באמת, שזה לא הגיל, זה התרגיל.



יום ראשון, 16 בספטמבר 2012

שנה טובה לדוד גיבור....

כאילו... מה? עוד שנה נגמרה?
damn... הזמן עובר מהר.. מדי לטעמי.
נכון, הבלוג שלי הוא בעיקר במה להמרמרויות כאלה ואחרות ולתובנות רגשיות מעמיקות.

אבל הפוסט הזה... פוסט סיכום השנה, יהיה שונה קצת.
כי בניגוד לפוסטים הקודמים... בניגוד לפוסט סיכום השנה שעבר אין לי יותר מדי על מה להתמרמר וגם לא ממש תובנות רגשיות עמוקות, כי ואללה, השנה האחרונה הייתה שנה שבה סוף סוף החיים שלי התייצבו, אמנם לא נהפכו להיות למושלמים, אבל יציבות היא דבר מאד חשוב.
אז למרות זאת, ואף על פי כן, אני אנסה למצוא כמה תובנות שלקחתי מהשנה שעברה.
הראשונה והכי חשובה בהן היא: החיים קצרים.
הם באמת ככה. רק אובדן קרוב יכול לזעזע אותך מספיק כדי לשנות את התפיסה שלך. אז אני מניח שבאיזושהי צורה, אני צריך לומר לזאב תודה. כי החיים שלי הסתובבו סביב השעון, אבל עכשיו אני מוצא זמן לעצור, "להריח את הפרחים" בצורת התבטאות כזאת או אחרת, להעריך את מה שיש לי, או לחלופין לא לבזבז זמן על שטויות, ולהנות מהחיים, לנצל אותם ולעשות הכל בשביל לא לפספס שום דבר. נכון... לא תמיד זה מצליח, אבל אם לא תנסה, לא תדע.
התובנה שנייה היא, שאין כמו בבית.
טוב... אולי לא פיזית בבית שבו גדלתי, אבל אותה שכונה זה מספיק קרוב.
לכבוד חגיגות ה-130 לעיר הולדתי, ראשון לציון, החלטתי לחזור. אהבתי את יפו. והיו לי שם חיים טובים.
אבל לדירה כאן התחברתי מהשנייה הראשונה. ולא הצלחתי להבין למה אני ישר מרגיש כאן "בבית".
כנראה שזה שילוב של סביבה מוכרת, הקרבה לאמא שלי, הקרבה לעבודה, להיות קרוב לחברים שלי או אולי פשוט שזה השקט שיש ברחוב בכל שעות היום, חיי הבורגנות שאני מנהל כאן יותר בקלות או פשוט בגלל שאני לא מרגיש לבד כל היום...מי יודע... אני מודה שלהתרחק מהזיכרונות שהיו לי בדירה ההיא בטוח עזר לי להגיע להרגשת החופשיות שיש לי. אבל לא משנה הסיבה האמת. העיקר שזה ככה ושלא יפסיק.
התובנה השלישית שלי היא, אנשים משתנים. זה באמת ככה. טוענים שאנשים לא משתנים, אבל אנחנו משתנים כל יום. כל הזמן. תפיסות משתנות, ראיות עולם משתנות ואמונות משתנות.
עכשיו, אני לא מדבר עלי. זה רק מהתבוננות כללית על סובייקטים בעולם החיצוני, אבל אני לא מוציא את עצמי מהמשוואה.
התובנה הרביעית שלי, היא שתמיד מעניין לאסוף פציעות חדשות - אז שנה שעברה היה לי שבר והשנה מתיחה ברצועה.
כיף לי.
התובנה החמישית והאחרונה שלי, היא יותר בגדר הבטחה לעצמי שנגזרת מהתובנה הראשונה שלי, ואני מניח שאם אני אשנן אותה מספיק, אולי גם אני אעשה משהו בנידון בשנה הקרובה, וההבטחה היא כזאת:
אם יש משהו/מישהי, שאתה רוצה, אל תעמוד ותנשך שפתיים. תעשה משהו. לא לנסות הוא כישלון גדול יותר מלקבל תשובה שלילית.


אז שנהיה לראש וכל זה...
שנה טובה.