אני
חשבתי שהחוויה הסוריאליסטית ביותר שלי הייתה כקברתי את אבא שלי.
מסתבר
שהחיים החליטו להגדיל בשקל תשעים, ולפני שבוע, נתבשרתי שזאב מסר, אחד החברים הכי
טובים שלי, נפטר.
אני
משתדל להיות בן אדם חזק. באמת. אבל בחיי שזה נורא קשה. החוויה הזאת פשוט הזויה
מדי.
אני מרגיש את ההרגשה
הזאת שוב...כמו אחרי שאבא נפטר...
את המחנק הזה בבטן
כאילו הכניסו לך אגרוף לצלעות
קשה לנשום..
אני חושב שהדבר הכי
קשה הוא בעיקר ההלם והשוק, כי עם כל הכבוד לאבא שלי, שזה היה מפתיע ולא צפוי, זאב
לקח אותו בסיבוב, כשהוא נפטר בגיל 29.
אבל זה היה זאב. תמיד
היה הולך לקצה עם כל דבר.
אצלו לא היה אפור, רק שחור או
לבן, תמיד היה לוקח את זה to the limit.
כשהודיעו
לי שזאב נפטר, אני חושב שהמשפט שכולם אמרו היום זה: "אני לא יודע... מה מה
עושים? מה עושים??????"
וזה באמת זה... זה
בלתי נתפס....
הייתי בעבודה
כשקיבלתי את ההודעה. זה היה בערך 22:00, הייתי אחרי משמרת לילה יום לפני, והייתה
לפני משמרת לילה ארוכה עוד.
צלצלתי לאמא שלי.
אחרי שסיימתי סבב טלפונים משולש עם כל החברים שלי.
אמרתי לה: "אמא.
תגידי לי מה עושים?!?!?!
ללכת? להשאר?
מה לעשות? אני לא
יודע מה לעשות!
אין לי איך לברוח
מזה! מה אני עושה????????????"
אז בסוף הלכתי.
סהרורי.
נפגשנו החברים...
להיות יחד... נשארנו עד אמצע הלילה, כולם מרוחקים קצת, בהלם, שותקים לפרקים
ארוכים.
ואז כשחזרתי הביתה
עוד דיברתי עם עומר, עוד אחד מהחברים הכי טובים ביותר שלי, והעברנו מור"קים,
כי שנינו לא יכלנו לישון.
ובאיזשהו שלב
דיברנו.... ואז נפלט לי משפט, אוטומטי, לא שמתי אליו לב עד שלא קראתי אותו עוד פעם
ועוד פעם איזה 7 פעמים:
"עומר, זאב
מת".
משם הדמעות לא הפסיקו
כבר לרדת.
-----------------------------------
אני מכיר את זאב
מכיתה ז'.
נפגשנו
ביומולדת של רפי כרמלי, באיזה מסעדה מקסיקנית במרכז ראשון, שכבר לא קיימת.
בכיתה
ט', זאב הצליח סוף סוף לזכור איך קוראים לי.
אבל ככה
הוא זאב, תמיד מופנים ומרוחק, ממש לא חשבתי שאני והוא נהיה חברים כאלה טובים עם
כלכך הרבה תחומי עניין משותפים.
זאב אהב
הרבה דברים. והייתה לו תשוקה וידע ענקיים בכל תחום כזה. אמנם לפעמים זה
בא על חשבון לדעת מי זה ראש הממשלה... אבל זה עדיין היה דבר מדהים לראות – איך הוא
היה לוקח לקצה את הדברים שהוא אוהב ולא מתפשר על שום דבר בדרך.
אני זוכר
את הקיץ לפני הגיוס שלי, אני וזאב הלכנו לראות כל שבוע אולי 3-4 סרטים בקולנוע.
הוא היה
הולך לים ב-6 בבוקר, רק כי הגלים הכי טובים בשעה הזאת.
הוא היה
מתזמן כל דבר על הדקה כדי שיספיק לעשות הכל.
היחיד
שהולך לפאב והדבר היחיד שהוא מזמין זה סטייק.
והיחיד
שהיה מוכן לסוע עד אילת רק בשביל שייק במסעדת "קולומבוס" וחזרה.
--------------------------------
כשהייתי
בתיכון, הייתי קצת אווטסיידר של כיתה יב1.
הכיתה
שלי הייתה ממול לכיתה של זאב, יב4. ביום עצמאות של כתה יא' נדמה לי, זאב שואל אותי
אם אני רוצה להצטרף לעל האש אצלו בבית. בזכות אותו יום, בזכותו אני מכיר את החברים
שלי לחיים.
זאב
בדיעבד, היה הדבק של החבורה. הוא היה דוחף ומארגן להפגש, אם זה על האש, לראות סרט,
ללכת לים, ללכת לאכול או סתם לשחק פוקר והיה כואב לו כשלא מצליחים להפגש כולם.
עד כמה שזה קשה
עכשיו, אני חושב שה"בום" האמיתי יגיע רק יותר מאוחר.
כשנרצה לעשות על האש.
כשנרצה ללכת לסרט.
כשנרצה ללכת לים.
הוא תמיד היה שם.
מארגן.
אנחנו החברים הינו חלק
ענק בחיים שלו.
------------------------------------
צחקנו
באחת הפעמים שעשינו על האש, על איך גיל 29 פתאום נחת לנו על הראש עם משכנתא
וכולסטרול גבוה? מה לי ולהשקעות בבורסה וביטוחים פנסיונים?!
דיברנו
על המועדון המתרחב של החברים בלי אבא. ואיך כל זה נחת לנו פתאום על הראש?
הרי
אנחנו עדיין ילדים! משחקים במשחקי מחשב, אוספים קלפי MAGIC ומתביישים מבחורות.
-----------------------------
זאב חי
את החיים שלו. עשה את מה שהוא אוהב. ועשה את זה הכי טוב ולא התפשר. ואני מעריץ
אותו על זה.
זאב באמת היה בן אדם מיוחד, מרוחק לעתים, מופנם לרוב, אבל היה תמיד מחייך, צוחק, עוזר.
הבן אדם
הכי לא פראייר שאני מכיר, והכי מחושב ומשוקל שיש בעולם.
אז מה אם
הוא לא ידע מי נשיא המדינה, או מה קרה בכ"ט בנובמבר. הוא ידע את מה שהוא רצה
וידע את זה טוב.
אני
אסיים במשפט, שהיה כתוב לזאב על חולצה מעל לסמיילי צהוב ענקי, שלדעתי הכי מתאר את
הגישה של זאב לחיים,
Don’t
know. Don’t care
-------------------------------
להתראות
חבר ותיק.
אתה
תחסר.
אתה חסר.
ילד זין.
