יום שבת, 29 בינואר 2011

ארץ החופשיים ובית הגיבורים

החלטתי שאני רוצה הקיץ לטוס לארה"ב. (לתת ביס בתפוח הגדול ליתר דיוק).
לאילו מאיתנו (כמוני) שלא התנסו בתהליך הוצאת ויזה, לא יודע שזה התהליך הכי ארוך מייגע ומעייף שיש.
מעבר לתשלום שצריך לתת בשביל פגישה בשגרירות, שבמהלכה יקבע אם אתה זכאי לקבלת ויזה או לא, צריך לשלם על כניסה למערכת קביעת הפגישות. סכום סמלי ופעוט בסך 22 דולרים אמריקאיים. בשביל לקבל הרשאה להכנס למערכת זימון תורים.
לא מפתיע שאיכשהו הכלכלה האמריקאית מחזיקה מעמד בכל הקשיים האלה. הם סוחטים כסף מאזרחים של מדינות זרות על הזכות לעמוד בתור.
אבל אחרי מילוי הטפסים לקבלת משתמש לזימון התור, אתה צריך למלא טופס בקשה לאזרחות של ממשלת ארה"ב.
טופס שלקח לי בערך שעתיים למלא (I SHIT YOU NOT).
רוב הזמן התבזבז לי במילוי השאלון הזה בלספר לשותף שלי על השאלות המגוחכות והסיטואציות המטומטמות שבהן העמיד אותי השאלון.
יש חלק בשאלון שמציג את השאלה: האם הטיול שלך מתוכנן? כן/לא.
אם אתה עונה "כן" נפתח בפניך חלון שבו אתה צריך לציין את התאריך המדויק של הביקור, מספר טיסה, מקום לינה וכד'.
אם אתה עונה "לא". זה פותח בפניך חלון שבו אתה צריך לציין את התאריך המשוער של הביקור ואת המקום המדוייק שבו אתה הולך ללון במהלך שהותך.
ניסיתי ללחוץ על הכפתור להתקדם. כי.. מה לעשות. אני לא ממש תכננתי את הטיול קיץ שלי עדיין, במיוחד שעדיין אין לי ויזה ביד. אז הוא מתריע בפני, בחיצים אדומים גדולים מאד, שאני צריך למלא את הפרטים של המקום לינה שלי בארה"ב.
אז אחרי שכתבתי: DON'T KNOW YET על כל הסעיפים (בחיי שרציתי לכתוב 5th and broadway אבל לך תהיה ציני עם ממשלת ארה"ב) סוף סוף הורשתי להתקדם הלאה.
הדף הבא. לא היה חכם יותר.
בדף הבא נתבקשתי למלא פרטים של איש קשר בארה"ב.
ואני שאלתי את השאלון את השאלה: "איזה איש קשר???"
השאלון נתן לי אפשרות לסמן ויתור "do not apply" ליד השם של איש הקשר. ומשום מה, כשלחצתי המשך הוא שם לי חיצים אדומים גדולים לי השם של איש הקשר וכתב לי: אתה צריך למלא את זה. אחרת לא תוכל להמשיך.
אזזזזזזז אחרי מאבקים ממושכים עם השאלון, בנסיונות חוזרים ונשנים ללחוץ "NEXT" והשאלון הגיב לי בחיצים אדומים גדולים איפה שהפרטים של איש הקשר הדמיוני שלי אמור להופיע, רשמתי DON'T KNOW YET בכל הסעיפים, והורשתי להתקדם. (בשם שקלתי לכתוב JOHN DOE אבל לך תהיה ציני עם ממשלת ארה"ב).
אחרי אינספור שאלות אישיות כאלה ואחרות על מוסדות לימודיים, כל מקום עבודה שבו הייתי במשך השנים האחרונות ומה תוספת הפיצה האהובה עלי, הגעתי לשלב בשאלון שחוקר אותי על פלילים. ופה. הזמן שלי התבזבז בעיקר על לתהות איך האמריקאיים נשארו בחיים עם טמטום כזה.
השאלות היו מאד מגוונות והיו כדקלמן:
האם בכוונתך לעסוק בזנות או סחר לא חוקי של אנשים?
האם אתה שייך לארגון טרור?
האם אתה מתכנן לעסוק בהלבנת כספים?
האם חטפת אי פעם ילד לתקופה ארוכה?
האם הורית, ביצעת או השתתפת ברצח עם?
ובין לבין, כשהצלחתי להתנער מהתדהמה, שקלתי לענות "YES" על לא אחד מהסעיפים.
אבל בסוף, החלטתי לא להתחכם איתם.
כי בכל זאת. לך תהיה ציני עם ממשלת ארה"ב.
אבל בחייי. אחרי ששרדתי את השאלון הזה.... והצלחתי להיות רציני ביותר בכל מה שקשור, נראה לי, שיושב איזה פקיד הודי בכלכותה, ועובר על השאלון, ואומר לעצמו עם כל פנייה:
בואנה, האיש הזה אידיוט.

ואני יושב עכשיו וחושב. אני מקווה, שהבדיחה לא תהיה על חשבוני.




יום רביעי, 26 בינואר 2011

יומולדת. בקטנה.

אז היום יומולדת. לא ממש שמתי לב שהיום הזה הגיע.
מאז ומתמיד היה נראה לי שולי ומאד חולף ימי הולדת. אני זוכר בבירור יום הולדת אחד שצלצל חבר אלי ושאל: "נו? אז מה אתה עושה היום?"
עניתי לו: "תראה, עכשיו אני הולך למכון כושר, אח"כ להביא לסבתא תרופות ומצרכים, ובערב אני קופץ לחבר לראות מכבי".
הוא שאל אותי בתגובה: "זה מה שאתה עושה ביומולדת שלך?"
עניתי: "לא. זה מה שאני עושה ביום חמישי".
כבר לפני שנים הפסקתי להתלהב מימי הולדת, אולי זה בגלל שלא ממש הייתי הטיפוס הכי חברתי בעבר, אז בימי הולדת זה מתגלה כעקב אכילס - אירוע לחגוג עם חברים, אבל היי, אין יותר מדי חברים. (חוץ מחברי הילדות שלי שאיתי מאז... נו טוב, הילדות).
אבל השנה... באמת שהיומולדת תפס אותי בהפתעה. עם כל מה שקרה לאחרונה, קלטתי שיש לי יומולדת רק אתמול (25.1) בשעה 23:45 כזה... (כשממש ממש ממש רציתי כבר לצאת מקולורטאץ).
נו.. שויין. כפרה. בסופו של דבר הגעתי הביתה. קרסתי למיטה. ואז פתאום אמא העירה אותי ב-9 בבוקר לומר "מזל טוב"(!!!).
"תודה" מלמלתי בגרון חנוק. ואז קלטתי.
זה אבא שתמיד היה מעיר אותי ביומולדת שלי לומר לי מזל טוב. אבא פספס השנה ולא צלצל אפילו אחרי הצהריים.
למזלי. יש נקודות אור בחיים שלי. וכן הצלחתי להפיק יומולדת נחמד (בין סטרפסילס לכוס תה).
הייתי בחופש היום, והחלטתי לפנק בחומוס מאבו-חסן על הבוקר. פירגנו לי בסושי ונודלס לצהריים עם כמה מתנות גאוניות לדעתי, מנוחת צהריים קלה ואפילו גשם! כי בלי גשם אני לא יכול באמת לומר שהייתה לי יומולדת איזה אושר זה עשה לי. אז לאור מצב הרוח שלי לאחרונה וחוסר החשק הרב שיש לי לצאת מהבית... מה עוד בן אדם צריך?
בדיוק את זה.
יומולדת. בקטנה.

מזל.
טוב.



יום שבת, 22 בינואר 2011

סליחה, אבי כהן.


אבי כהן היקר. חיפשתי הזדמנות לבקש ממך סליחה.
בתור מכביסט, היית שם דבר בחיים שלי, ומודל להערצה (מישהו אמר נימני?).
היית באמת פיגורה צהובה לכל דבר והמוות שלך הינו בגדר אבידה.
אבל אתה מבין אבי... לא יכולתי לתת לך את הכבוד המגיע לך בדרכך האחרונה.
קצת לפני שאתה מתת, ממש כמה ימים לפני, אבא שלי נפטר. והייתי קצת עסוק באבל פרטי משלי. איכשהו, כשראיתי תמונות של תמיר בוכה בעיתון, או כשקראתי כתבה על הקריירה הארוכה שלך, הידיעה הזאת קצת התגמדה לנוחך מצבי האישי והייתי סוגר את הטלויזיה או מעיף ממני את העיתון וממלמל: "סורי אבי. יש לי דברים קצת יותר חשובים עכשיו".
לא מגיע לך יחס כזה ממני. שאני, אשב ואבכה לי עם האובדן שלי, ולא אבוא לחלוק לך כבוד אחרון במסיבת העיתונאים שבה הבן שלך בוכה. איכשהו, כשהוא אמר עם דמעות בעיניים: "מה אני אעשה בלעדייך?" זה באמת היה חשוב. עובדה. אני הייתי צריך ללחוש לעצמי את המילים האלה, בלילה, בשקט, לבד, בחושך, בלי שאף אחד יקשיב, יבחין או יצלם אותי. או לחלופין, כשהוא אמר שהמשחק הראשון שלו מאז שהוא קם מהשבעה,
היה הרגע הקשה בחיים שלו. חשבתי לעצמי. היי. הרגע שבו נכנסתי חזרה לעבודה היה הרגע הקשה בחיים שלי. רק רציתי לעוף משם עוד לפני שנכנסתי. אבל אותי לא ציטטו בעיתון.
כן. מה לעשות. נתקפתי קנאה. רציתי שגם על הקריירה של אבא שלי יעשו כתבה.
רציתי שכל המדינה תשתתף באבל שלי. אבל לאבל יש רמות. כל אחד והאבל שלו.
יש כאלה שהאבל שלהם הוא קצת יותר גדול מהסביבה של המשפחה והחברים.
זה היה נורא אגואיסטי מצידי. איך לעזאזל הרשתי לעצמי להיות מרוכז ככה בעצמי? ואיך אבא שלי, החצוף העיז למות בדיוק בזמן שאתה מתת? בושה.
אבל עכשיו. בראייה של כמה שבועות לאחור, כשהראש הסתדר לו טיפה,
אני יכול לבקש ממך באמת ובתמים:
סליחה. זה לא יקרה שוב.


יום רביעי, 19 בינואר 2011

אבל 2.0


כמו בכל תחום בחיים שלנו, המהפכה הדיגיטלית לא פוסחת על שום דבר, ובהם גם על מחלקת האבל. במהלך השבוע הקודם מצאתי את עצמי מתנודד בין העולם הוירטואלי, הקר והמנותק לבין עולם האבל שהוא כל-כך רגשי וטעון.

אבא שלי נפטר ביום ראשון, 19/12. ורובכם (אם לא כולכם) יודע על זה, כי פרסמתי את זה בפייסבוק. הרשת החברתית שלי מורכבת מהרבה אנשים שונים ומגוונים, שאני לא יכול לשמור על קשר ישיר עם כל אחד ואחת מהם. הקשר שלי איתם בסופו של דבר מצטמצם לרשת החברתית – הפייסבוק.
זה היה נראה לי מאד הגיוני, לפרסם את מה שאני חושב/מרגיש בתור הסטטוס שלי . ושכולם יראו/יגיבו/יעירו/ישתתפו.
היי, כבר כתבתי בעבר דברים עם פחות משמעות ממה שכתבתי כשאבא שלי נפטר. אז למה בעצם לא לעדכן את כולם במה שקרה?
החלק של הפייסבוק בחיים שלי (ואני בטוח גם של אחרים) הוא כזה מאסיבי, שאפילו בחצי צחוק, חשבתי לעצמי: "איך אני אזמין אנשים לשבעה? אולי אני אפתח איוונט בפייסבוק ושכל מי שחושב לבוא שיעשה אטנדינג?" אבל זה כבר קיצוני מדי. חשבתי מיד אח"כ. או בעצם... אולי לא?
בסך הכל זה מאד הגיוני להשתמש בכל מדיה שנמצאת תחת ידינו להפצת מידע או מסר.הרי אנחנו מסתמכים בהרבה אירועים על זימונים מהסוג הזה, למה בעצם לא לעשות את זה דרך הפייסבוק ולהגיע לכל האנשים שאי פעם פגשתי או פגשו את אבא שלי, ושיגיעו?
פשוט מאד. זה עדיין לא מקובל. אנחנו רגילים בפייסבוק לאירועים משמחים, למסיבות, ולמפגשי מחזור. אירועים שאנחנו שוכחים אחרי שבוע. אירועים שבאים והולכים. לוויות, אשכבות ושבעה, לא ממש נכנסו עדיין לעולם הזה. וטוב שכך. לדעתי אלה אירועים קרדינאליים בחיים שלנו ואסור לרגע אחד, לתת להם לרדת לרמה הזאת של פרסום. הרגשתי קצת גועל מעצמי בכלל על זה שחשבתי על זה. חבל. הייתי יכול לפתוח טרנד.
אבל סופם של טרנדים הוא להעלם (ואז לצוץ שוב אחרי 30 שנה בערך) ואני לא רציתי שהמראה ,של הגופה של אבא שלי זרוקה במטבח, יעלם כל-כך מהר. רציתי שישאר לנצח. בזיכרון שהוא לא הזיכרון שלי. חשבתי על כמה שהוא רגוע. כמה שהוא שלו. כמה הסצינה הזאת כל-כך גרוטסקית ועם זאת, פסטורלית בעלת אסתטיקה מיוחדת (הרי לכם חשיבה של צלם ומעצב). חשבתי שחבל שהמצלמה שלי לא פה. הייתי יכול להעלות את התמונות לפליקר. שם, אפילו אם אף אחד לא יכנס לראות את התמונה, הסצינה תשאר לחיות, לעד, לנצח – ולא תעלם. והכי חשוב. אני אדע, שהיא לא תמחק מהזיכרון שלי.
אבל זה בסופו של דבר חלק מהעולם הוירטואלי. הנגישות והדיאלוג שאנו יוצרים ביננו לבין המישקים הקיימים ברשת. הקלות הזאת של זרימת המידע. וכך, מצאתי, שיש שירות של בתי קברות, שבו אתה נרשם באתר, ואתה מקבל מסרון לפלאפון עם שעת הלוויה והמיקום שלה, לפי השם של הנפטר. מדהים. כל השנים האלה שהלכתי ללוויות (ולצערי לא היו מעטות) ידעתי והכרתי, שהמידע על לוויה עובר מפה לאוזן. קרוב אחד מצלצל לשני ולשלישי ולרביעי ומשם הגלגלים מסתובבים – ואחרי שעה, כל המשפחה יודעת, מתייצבת ובוכה. היום? שירות אלקטרוני ממוחשב. האמת? זה די חכם. (באיזשהו אופן).
אבל יש חלק אחד בעולם האבל שלדעתי לא צלח את המעבר למרחב האינטרנטי. וזו מודעת האבל. זו פלטפורמה שחיה בצורה אחת בלבד והיא בצורה של מודעת האבל הקלאסית בעיתון. כמה וכמה אנשים באו לנחם אותנו אחרי שהם ראו את מודעת האבל בעיתון והיו המומים.
היה יום שבו אשה אחת עמדה בדלת בוכה. אמרתי לה שלום. והיא אמרה לי: "ראיתי את המודעה בעיתון. הייתי חיילת של אבא שלך לפני 33 שנה. והייתי חייבת לבוא".
לעומת זאת, אתרי האינטנרט שבהם מוצגות מודעות אבל לא עושות את אותו אפקט. אף אחד לא בא ואמר לי: "ראיתי את מודעת האבל באתר 'אבלים' והייתי חייב לבוא". זה לא ממש כמו לפרסם אוטו ב"יד 2" (סליחה? השבעה עדיין רלוונטית?).
למעשה, אני אפילו לא ידעתי שקיימים אתרים כאלה. ומי בכלל נכנס באופן קבוע לבדוק את האתרים האלה? ביזארי. (לא פחות ביזארי משירות אמירת קדיש אינטרנטי שניתן בעבור סכום סמלי, אבל זה כבר עניין לפעם אחרת)
לפני סיום אני חייב לומר לזכותו של האינטרנט משהו: כמו בהרבה תחומים אחרים,
הוא מקל על החיים בתחום האבל.
תהליך הוצאת תעודת פטירה ממשרד הפנים,למשל, לקח בדיוק 3 דקות לעומת ה- 3 שעות שהיו מצפות לי במשרד הפנים. וזה נהדר. כי מסתבר שכשבן אדם נפטר, גלגלי הבירוקרטיה מסתובבים בחריקה איטית וצורמת יותר מאשר בכל מצב אחר. אחרי הכל. למה לפשט דברים? הבן אדם מת. הוא לא ממהר לשום מקום.
לכן, בימים כאלה, אני מניח שאני צריך לומר תודה לאל על רחמים קטנים.

יום שני, 17 בינואר 2011

30 - או "פתח דבר"

אתמול היה ה-30 לפטירותו של אבי (למי שמתקשה לקרוא, זה אבא+שלי). ובמשך התקופה הזאת גיליתי שאתה צריך להסתמך הרבה על אחרים.
ההורים שלי חינכו אותי בין השאר, לא לבקש טובות מאחרים, כי בסופו של דבר, אנחנו גם ככה נצטרך לעשות את זה לבד.
אני, בתור ילד תמים, לא הבנתי כל-כך את הקיצוניות הזאתי, והייתי מנסה להסתמך על טוב ליבם של אחרים.
פעם אחרי פעם, התאכזבתי מחדש.
לכן פתחתי את הבלוג הזה.
במהלך השבעה כתבתי טקסט. על כל החוויות של התמודדות עם אבל ומוות בעידן הדיגיטלי שבו אנו חיים. ומאחר ואני לא מחזיק בלוג קבוע, רציתי להפיץ את דבריי ברבים. ביקשתי טובות מאיזה בלוג או שניים הידועים בציבור.
מעבר להתעלמות מוחלטת לא קיבלתי כלום.
אז הנה משהו שלא יצא לי לומר מספיק כשחיית אבא:
אתה צדקת. אם אני לא אעשה דברים לבד, דברים לא יזוזו.
ומאחר וכבר הזזתי הרים בעבר, נכנסתי עם הראש בקירות והקירות נשברו, אז אני מאמין שלפתוח בלוג לא יהווה מכשלה.
הרשומה הבאה, תספר קצת מהחוויות ההזויות שלי ביום שבו טלפון מאחותי העיר אותי והיא אמרה בבכי מהצד השני "אבא מת".
מהיום, שבו נסעתי מיפו לראשון בעשר דקות וזה הרגיש כמו נצח.
מהיום שבו נכנסתי הביתה וראיתי אותו עדיין שוכב על רצפת המטבח והתמוטטתי על הרצפה והתחלתי לבכות.
מהיום שבו הלכתי עם אחי עם דמעות בעיניים לקנות בורקסים ושתייה כי באו חברים של אבא לעזור לנו, כשהוא עדיין שכב מת במטבח.
מהיום, שבו השקט נכנס הביתה.
מהיום, שבו הכל השתנה.