כשמשעמם לך ממש, אתה מבין כמה פאתטי אתה.
אתה בוהה בפייסבוק או במייל, ורואה ששום דבר לא קורה שם.
אתה בוהה בטלפון, ורואה שאין לך חברים שמצלצלים אליך.
הדבר היחיד שמאיר לך את הבוקר, הוא סמס מאמא שלך ששואל "זיתים מהסופר?".
והשיא הגיע כשדיברת עם הבעל הבית והוא חפר לך רבע שעה על איך לשמן את המנעול של הדלת.
אתה גולל את ספר הטלפונים ובאמת שלא בא לך לדבר עם אף אחד.
זה יראה על חולשה. זה יגרור שאלות כמו: מה המצב? איך בעבודה?
שאלות שלא באמת בא לך לענות עליהן ולהכנס לאיזה גל מרמור.
אז אתה בוהה בספר סקיצות שוב.
מנסה להמציא את הגלגל ולא מצליח. רק מבין שאתה עדיין לא מוצא את התושבת הנכונה בשביל התחת שלך, שגדל מרגע לרגע.
יש בזה רגעי שיא של תובנות מעמיקות.
אתה מבין מתוך גל השעמום הזה, למה אנשים המציאו משחקים, אפילו אם אלה משחקים משעממים כמו כדורת דשא. אתה מבין למה אנשים הגיעו לחלל, התחילו מלחמות, לוקחים סמים או סתם הולכים ברחוב ומכים זקנים.
לא לעשות כלום, בסביבה מבוקרת זה הדבר הכי גרוע שיש בעולם מבחינתי.
כלומר, אני בטוח שכל אחד רוצה שישלמו לו בשביל לא לעשות כלום, אבל בפועל זה לא כזה להיט.
כשיש סביבך אנשים, יש בך איזה רגשות אשמה, שהם עובדים (או לא) ואתה בוהה בפייסבוק ומבין את מה שאמרו לך בצבא: "אם אתה רוצה סלט של היום, תבוא מחר".
דברים צריכים זמן לזוז ולהתפתח.
אדם צריך עבודה, להתנתק מהחיים הרגילים שלו. להנות מלעשות כלום כשהוא לא בעבודה.
(ואיכשהו אני עדיין מגיע הביתה עייף מלא לעשות כלום. לא ברור).
אבל כשאתה לא עושה כלום בעבודה, ואתה לא עושה כלום בבית, משהו נשבר.
משהו מת.
לפחות בתוכי.
מוזר.
היו הרבה ימים שייחלתי לקצת רגיעה בעבודה.
היום אני מייחל לקצת רגיעה ברגיעה.
אתה בוהה בפייסבוק או במייל, ורואה ששום דבר לא קורה שם.
אתה בוהה בטלפון, ורואה שאין לך חברים שמצלצלים אליך.
הדבר היחיד שמאיר לך את הבוקר, הוא סמס מאמא שלך ששואל "זיתים מהסופר?".
והשיא הגיע כשדיברת עם הבעל הבית והוא חפר לך רבע שעה על איך לשמן את המנעול של הדלת.
אתה גולל את ספר הטלפונים ובאמת שלא בא לך לדבר עם אף אחד.
זה יראה על חולשה. זה יגרור שאלות כמו: מה המצב? איך בעבודה?
שאלות שלא באמת בא לך לענות עליהן ולהכנס לאיזה גל מרמור.
אז אתה בוהה בספר סקיצות שוב.
מנסה להמציא את הגלגל ולא מצליח. רק מבין שאתה עדיין לא מוצא את התושבת הנכונה בשביל התחת שלך, שגדל מרגע לרגע.
יש בזה רגעי שיא של תובנות מעמיקות.
אתה מבין מתוך גל השעמום הזה, למה אנשים המציאו משחקים, אפילו אם אלה משחקים משעממים כמו כדורת דשא. אתה מבין למה אנשים הגיעו לחלל, התחילו מלחמות, לוקחים סמים או סתם הולכים ברחוב ומכים זקנים.
לא לעשות כלום, בסביבה מבוקרת זה הדבר הכי גרוע שיש בעולם מבחינתי.
כלומר, אני בטוח שכל אחד רוצה שישלמו לו בשביל לא לעשות כלום, אבל בפועל זה לא כזה להיט.
כשיש סביבך אנשים, יש בך איזה רגשות אשמה, שהם עובדים (או לא) ואתה בוהה בפייסבוק ומבין את מה שאמרו לך בצבא: "אם אתה רוצה סלט של היום, תבוא מחר".
דברים צריכים זמן לזוז ולהתפתח.
אדם צריך עבודה, להתנתק מהחיים הרגילים שלו. להנות מלעשות כלום כשהוא לא בעבודה.
(ואיכשהו אני עדיין מגיע הביתה עייף מלא לעשות כלום. לא ברור).
אבל כשאתה לא עושה כלום בעבודה, ואתה לא עושה כלום בבית, משהו נשבר.
משהו מת.
לפחות בתוכי.
מוזר.
היו הרבה ימים שייחלתי לקצת רגיעה בעבודה.
היום אני מייחל לקצת רגיעה ברגיעה.
למצולם אין קשר לכתבה.
