כאילו... מה? עוד שנה נגמרה?
damn... הזמן עובר מהר.. מדי לטעמי.
נכון, הבלוג שלי הוא בעיקר במה להמרמרויות כאלה ואחרות ולתובנות רגשיות מעמיקות.
אבל הפוסט הזה... פוסט סיכום השנה, יהיה שונה קצת.
כי בניגוד לפוסטים הקודמים... בניגוד לפוסט סיכום השנה שעבר אין לי יותר מדי על מה להתמרמר וגם לא ממש תובנות רגשיות עמוקות, כי ואללה, השנה האחרונה הייתה שנה שבה סוף סוף החיים שלי התייצבו, אמנם לא נהפכו להיות למושלמים, אבל יציבות היא דבר מאד חשוב.
אז למרות זאת, ואף על פי כן, אני אנסה למצוא כמה תובנות שלקחתי מהשנה שעברה.
הראשונה והכי חשובה בהן היא: החיים קצרים.
הם באמת ככה. רק אובדן קרוב יכול לזעזע אותך מספיק כדי לשנות את התפיסה שלך. אז אני מניח שבאיזושהי צורה, אני צריך לומר לזאב תודה. כי החיים שלי הסתובבו סביב השעון, אבל עכשיו אני מוצא זמן לעצור, "להריח את הפרחים" בצורת התבטאות כזאת או אחרת, להעריך את מה שיש לי, או לחלופין לא לבזבז זמן על שטויות, ולהנות מהחיים, לנצל אותם ולעשות הכל בשביל לא לפספס שום דבר. נכון... לא תמיד זה מצליח, אבל אם לא תנסה, לא תדע.
התובנה שנייה היא, שאין כמו בבית.
טוב... אולי לא פיזית בבית שבו גדלתי, אבל אותה שכונה זה מספיק קרוב.
לכבוד חגיגות ה-130 לעיר הולדתי, ראשון לציון, החלטתי לחזור. אהבתי את יפו. והיו לי שם חיים טובים.
אבל לדירה כאן התחברתי מהשנייה הראשונה. ולא הצלחתי להבין למה אני ישר מרגיש כאן "בבית".
כנראה שזה שילוב של סביבה מוכרת, הקרבה לאמא שלי, הקרבה לעבודה, להיות קרוב לחברים שלי או אולי פשוט שזה השקט שיש ברחוב בכל שעות היום, חיי הבורגנות שאני מנהל כאן יותר בקלות או פשוט בגלל שאני לא מרגיש לבד כל היום...מי יודע... אני מודה שלהתרחק מהזיכרונות שהיו לי בדירה ההיא בטוח עזר לי להגיע להרגשת החופשיות שיש לי. אבל לא משנה הסיבה האמת. העיקר שזה ככה ושלא יפסיק.
התובנה השלישית שלי היא, אנשים משתנים. זה באמת ככה. טוענים שאנשים לא משתנים, אבל אנחנו משתנים כל יום. כל הזמן. תפיסות משתנות, ראיות עולם משתנות ואמונות משתנות.
עכשיו, אני לא מדבר עלי. זה רק מהתבוננות כללית על סובייקטים בעולם החיצוני, אבל אני לא מוציא את עצמי מהמשוואה.
התובנה הרביעית שלי, היא שתמיד מעניין לאסוף פציעות חדשות - אז שנה שעברה היה לי שבר והשנה מתיחה ברצועה.
כיף לי.
התובנה החמישית והאחרונה שלי, היא יותר בגדר הבטחה לעצמי שנגזרת מהתובנה הראשונה שלי, ואני מניח שאם אני אשנן אותה מספיק, אולי גם אני אעשה משהו בנידון בשנה הקרובה, וההבטחה היא כזאת:
אם יש משהו/מישהי, שאתה רוצה, אל תעמוד ותנשך שפתיים. תעשה משהו. לא לנסות הוא כישלון גדול יותר מלקבל תשובה שלילית.
אז שנהיה לראש וכל זה...
שנה טובה.
damn... הזמן עובר מהר.. מדי לטעמי.
נכון, הבלוג שלי הוא בעיקר במה להמרמרויות כאלה ואחרות ולתובנות רגשיות מעמיקות.
כי בניגוד לפוסטים הקודמים... בניגוד לפוסט סיכום השנה שעבר אין לי יותר מדי על מה להתמרמר וגם לא ממש תובנות רגשיות עמוקות, כי ואללה, השנה האחרונה הייתה שנה שבה סוף סוף החיים שלי התייצבו, אמנם לא נהפכו להיות למושלמים, אבל יציבות היא דבר מאד חשוב.
אז למרות זאת, ואף על פי כן, אני אנסה למצוא כמה תובנות שלקחתי מהשנה שעברה.
הראשונה והכי חשובה בהן היא: החיים קצרים.
הם באמת ככה. רק אובדן קרוב יכול לזעזע אותך מספיק כדי לשנות את התפיסה שלך. אז אני מניח שבאיזושהי צורה, אני צריך לומר לזאב תודה. כי החיים שלי הסתובבו סביב השעון, אבל עכשיו אני מוצא זמן לעצור, "להריח את הפרחים" בצורת התבטאות כזאת או אחרת, להעריך את מה שיש לי, או לחלופין לא לבזבז זמן על שטויות, ולהנות מהחיים, לנצל אותם ולעשות הכל בשביל לא לפספס שום דבר. נכון... לא תמיד זה מצליח, אבל אם לא תנסה, לא תדע.
התובנה שנייה היא, שאין כמו בבית.
טוב... אולי לא פיזית בבית שבו גדלתי, אבל אותה שכונה זה מספיק קרוב.
לכבוד חגיגות ה-130 לעיר הולדתי, ראשון לציון, החלטתי לחזור. אהבתי את יפו. והיו לי שם חיים טובים.
אבל לדירה כאן התחברתי מהשנייה הראשונה. ולא הצלחתי להבין למה אני ישר מרגיש כאן "בבית".
כנראה שזה שילוב של סביבה מוכרת, הקרבה לאמא שלי, הקרבה לעבודה, להיות קרוב לחברים שלי או אולי פשוט שזה השקט שיש ברחוב בכל שעות היום, חיי הבורגנות שאני מנהל כאן יותר בקלות או פשוט בגלל שאני לא מרגיש לבד כל היום...מי יודע... אני מודה שלהתרחק מהזיכרונות שהיו לי בדירה ההיא בטוח עזר לי להגיע להרגשת החופשיות שיש לי. אבל לא משנה הסיבה האמת. העיקר שזה ככה ושלא יפסיק.
התובנה השלישית שלי היא, אנשים משתנים. זה באמת ככה. טוענים שאנשים לא משתנים, אבל אנחנו משתנים כל יום. כל הזמן. תפיסות משתנות, ראיות עולם משתנות ואמונות משתנות.
עכשיו, אני לא מדבר עלי. זה רק מהתבוננות כללית על סובייקטים בעולם החיצוני, אבל אני לא מוציא את עצמי מהמשוואה.
התובנה הרביעית שלי, היא שתמיד מעניין לאסוף פציעות חדשות - אז שנה שעברה היה לי שבר והשנה מתיחה ברצועה.
כיף לי.
התובנה החמישית והאחרונה שלי, היא יותר בגדר הבטחה לעצמי שנגזרת מהתובנה הראשונה שלי, ואני מניח שאם אני אשנן אותה מספיק, אולי גם אני אעשה משהו בנידון בשנה הקרובה, וההבטחה היא כזאת:
אם יש משהו/מישהי, שאתה רוצה, אל תעמוד ותנשך שפתיים. תעשה משהו. לא לנסות הוא כישלון גדול יותר מלקבל תשובה שלילית.
שנה טובה.
