אז השנה לא היה לי את פוסט יום-ההולדת המסורתי.
היה יומולדת מוזר השנה. (נראה לי שאני אומר את זה כל שנה).
קודם כל, לא ירד גשם.
שנית כל, לא הייתי בארץ.. טוב בערך.
טסתי מהעבודה לתמיכה בברזיל, והטיסה יצאה בצהרי יום ההולדת שלי.
בדרך כלל הפנטולדת זאת הפקה של שבועיים, והשנה הרגשתי שאני דוחס הכל לשבוע אחד והרגשתי שאני קצת ממהר לראות את כולם ולחגוג עם כולם... אבל לא יודע. משהו הרגיש לי השנה מפוספס.
אולי כי לא באמת הרגשתי יומולדת כי אבא כבר לא איתנו, ואחי עבר לניו-יורק ואפילו אני לא הייתי פה.
אני לא מהאנשים שהמספרים בגיל שלהם עושים עליהם רושם.
ובאמת, שגיל 20,25 או 30 מבחינתי לא ממש משנים.
אבל בחיי... 30, הא?
מי האמין.
רק לפני שנה ישבתי בכסא תינוקות עם דודו בסלון ואכלנו פלאפל שאמא שלי הכינה.
לפני חצי שנה, התגייסתי.
רק לפי חודשיים סיימתי את התואר שלי בהצטיינות.
ורק אתמול אבא נפטר.
אני לא רואה את הנולד, ולא מאמין באותות ומופתים, אבל אני לא אתלונן שכל השנה הזאת תמשיך כמו שהיא התחילה.
אבל בא לא נפתח עין רעה.
אם יש משהו שלמדתי בברזיל זה, שלא משנה כמה גרוע אצלנו, יש מקומות שבהם המצב יותר גרוע.
סוף סוף כשחזרתי מברזיל ויצא לי לחשוב על זה, פתאום עלתה לי איזו שאלה - איך רק בגיל 30, אני יכול פתאום באמת להתחיל את החיים שלי?
"30 זה ה- 18 החדש" אמר לי בעזכ"ץ - שגם לו, גיל 30 מסתמן בתור התחלה חדשה של משהו גדול יותר שרק עכשיו החליט להגיע.
החיים משתנים, והעולם משתנה - אנשים חיים יותר שנים, והדרישות משתנות, והתפיסות משתנות - ובניגוד להרבה מדינות, אצלנו, יש צבא ולימודים ורק בגיל "יחסית" מבוגר אתה באמת מתפנה לעשות מה שאתה רוצה.
התחבטתי הרבה במהלך השנים עם המסלול אותו אני לוקח.
איך אני מסתכם? חייבים לסכם לא? בכל זאת... מספר עגול שכזה.
אז ככה: אני לא מתחרט על שום החלטה שלקחתי בחיים שלי ואני לא חושב שזה ישתנה במהלך השנים.
עובדה.
בסופו של דבר הגעתי למקום הנכון בחיים שלי.
וכנראה שזה מראה באמת, שזה לא הגיל, זה התרגיל.
היה יומולדת מוזר השנה. (נראה לי שאני אומר את זה כל שנה).
קודם כל, לא ירד גשם.
שנית כל, לא הייתי בארץ.. טוב בערך.
טסתי מהעבודה לתמיכה בברזיל, והטיסה יצאה בצהרי יום ההולדת שלי.
בדרך כלל הפנטולדת זאת הפקה של שבועיים, והשנה הרגשתי שאני דוחס הכל לשבוע אחד והרגשתי שאני קצת ממהר לראות את כולם ולחגוג עם כולם... אבל לא יודע. משהו הרגיש לי השנה מפוספס.
אולי כי לא באמת הרגשתי יומולדת כי אבא כבר לא איתנו, ואחי עבר לניו-יורק ואפילו אני לא הייתי פה.
אני לא מהאנשים שהמספרים בגיל שלהם עושים עליהם רושם.
ובאמת, שגיל 20,25 או 30 מבחינתי לא ממש משנים.
אבל בחיי... 30, הא?
מי האמין.
רק לפני שנה ישבתי בכסא תינוקות עם דודו בסלון ואכלנו פלאפל שאמא שלי הכינה.
לפני חצי שנה, התגייסתי.
רק לפי חודשיים סיימתי את התואר שלי בהצטיינות.
ורק אתמול אבא נפטר.
אני לא רואה את הנולד, ולא מאמין באותות ומופתים, אבל אני לא אתלונן שכל השנה הזאת תמשיך כמו שהיא התחילה.
אבל בא לא נפתח עין רעה.
אם יש משהו שלמדתי בברזיל זה, שלא משנה כמה גרוע אצלנו, יש מקומות שבהם המצב יותר גרוע.
סוף סוף כשחזרתי מברזיל ויצא לי לחשוב על זה, פתאום עלתה לי איזו שאלה - איך רק בגיל 30, אני יכול פתאום באמת להתחיל את החיים שלי?
"30 זה ה- 18 החדש" אמר לי בעזכ"ץ - שגם לו, גיל 30 מסתמן בתור התחלה חדשה של משהו גדול יותר שרק עכשיו החליט להגיע.
החיים משתנים, והעולם משתנה - אנשים חיים יותר שנים, והדרישות משתנות, והתפיסות משתנות - ובניגוד להרבה מדינות, אצלנו, יש צבא ולימודים ורק בגיל "יחסית" מבוגר אתה באמת מתפנה לעשות מה שאתה רוצה.
התחבטתי הרבה במהלך השנים עם המסלול אותו אני לוקח.
איך אני מסתכם? חייבים לסכם לא? בכל זאת... מספר עגול שכזה.
אז ככה: אני לא מתחרט על שום החלטה שלקחתי בחיים שלי ואני לא חושב שזה ישתנה במהלך השנים.
עובדה.
בסופו של דבר הגעתי למקום הנכון בחיים שלי.
וכנראה שזה מראה באמת, שזה לא הגיל, זה התרגיל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה