זאת לא את, זה אני

יפו, יפה שלי.
אני עומד מגמגם מולך, ואני לא יכול ליישר את המבט שלי אליך.
אין לי דרך קלה לומר את זה, אבל אני עוזב.
אני חונק את הכאב בפנים. משתדל להיות קשוח. אבל את מכירה אותי יותר טוב.
ראית אותי כשטוב לי, ראית אותי כשרע לי.
היית איתי כשהייתי בשיא שלי, והיית איתי בשפל. ועל כך... אני שומר לך חסד לעד.
היו לי שנתיים מדהימות איתך. מצאתי בך נחמה ברגעים הכי קשים שלי, וידעת לשמוח איתי ברגעים הכי טובים שלי.
השיר לא טועה. את באמת נכנסת כמו יין לדם. כשאני מסתובב ברחובות שלך, מתערסל בחיבוק החזק שלך, כשאני מעביר יד על כל הקימורים העגלגלים של הבניינים שלך. אני הולך עם ראש קליל וסחרחורת כיפית כזאת כאילו שתיתי כמה כוסות מהיין הטוב ביותר.
היה לי טוב איתך. היה לי מדהים איתך. כמה כיף היה לי איתך. עדיין כיף לי.
למדתי כל כך. התפתחתי כל כך הרבה.
אבל את מבינה? שנינו השתננו, אנחנו עדיין משתנים, ואני מרגיש שהתרחקנו, נהיינו מובנים מאיליו וכרגע אנחנו.. אני, אני צריך לחזור אחורה, לעיר שגידלה אותי, כדי לקבל בסיס מחדש להתקדם קדימה.
השתטנו, צחקנו, אכלנו, שתינו, הצטלמנו ועשינו את החיים הכי טובים שיכולתי אי פעם לבקש.
לא יכולתי לבקש אי פעם יותר ממה שנתת לי.
אמנם האילוצים שגורמים לי לעזוב באמת שלא קשורים אליך, אבל הם באים בזמן טוב - בשיא שלנו.
את חייבת להסתכל לי בעיניים, ולהאמין לי... אני יודע שאין נחמה במילים שאני אומר... אבל את חייבת לדעת,
אני אוהב אותך יפו. וגם לעד אוהב אותך.
ואני בטוח שבאחד הימים... אולי קרוב יותר, אולי רחוק... הדרכים שלנו יצטלבו, ואני אחזור אל החיק החם והמחבק שלך.
ואז, שוב, ארגיש שלם.
-------------
להתראות יפו שלי.
תודה. על הכל.