לפני קצת יותר משנה, כתבתי את הפוסט הזה:
http://gilkin-theshoeman.blogspot.com/2011_03_01_archive.html
באותו זמן, עזבתי את מקום העבודה שלי, קולורטאץ ושמתי פעמי אל משרד הפרסום "באומן בר ריבנאי".
אחרי שנה וקצת אח"כ... המצב נראה אותו דבר. אבל... אחרת.
החיים הזוהרים של עולם הפרסום לא היו מה שקיוותי שיהיו, ובאיזו קונסטלציה של מערך כוכבים כזה או אחר, הגעתי, שוב, לקולורטאץ.
אני לא אשקר. אני אוהב דפוס. ובאותו רגע נתון בחיים, כשהייתי מובטל, ממורמר ועם דכאון (לא) קל, ההצעה לחזור הייתה הדבר הכי נכון בשבילי. על אף שהיו לי חששות, בגלל כל מני תכנים רגשיים כאלה ואחרים שהיו מעורבים.
בפעם שעברה יצאתי מקולורטאץ, עם הידיעה ש"יש לי גב, יש לי לאן לחזור אם אני לא אסתדר בעולם הגדול" ואני לא אשקר אם אומר, שלא באמת הייתי מוכן אז, לצאת אל ה"עולם האמיתי" ובאמת לממש את הפוטנציאל שלי והיה בי מקום שלא רצה לעזוב ומאד מאד רצה לחזור.
והנה. עכשיו. שנה וקצת אח"כ. כמעט 4 שנים אחרי שהתחלתי לעבוד שם, אני עוזב. שוב. והפעם, לתמיד.
ארבע שנים זה המון המון המון זמן.
הדפסתי, כרכתי, חתכתי, קיפלתי, (הרסתי) ולימנצתי.
צעקו, נזפו, התעללו, נתנו טיפים, חיבקו, צחקו וניחמו.
פגשתי אנשים טובים, רעים, שחצנים, טיפשים, מצחיקים, מציקים, רכלנים, נוכלים, מנוולים, מקסימים, מלאכים, מסריחים, יפים, מכוערים.
הייתי אנתיפט, עצבני, רגוע, אופטימי, פסימי, שנוא ואהוב.
מצאתי חברים לחיים ואוייבים לדורות.
נקראתי הגבוה, ההוא עם המשקפיים, זיסלה, גבר, אחי, גיל, גילצ'וק, גול.
הספקתי לסיים תואר, לקנות שתי מכוניות, לאבד את אבא, לטוס לטורקיה וניו יורק, להתפטר, ולהתפטר ממקום אחר ואז לחזור שוב.
הספקתי להפרד, להתאהב, להתמסר, להפרד, להשבר, ולקום שוב.
הייתי למעלה והייתי גם למטה.
הספקתי ללמוד על בני אדם, על המושג חברים, על עצמי וגיליתי שוב שכל יום הוא בית ספר.
נוחות היא לא מילה גסה לדעתי. להיות במקום שאתה מכיר, כי נח לך, כי אתה אוהב אותו וכי אתה טוב במה שאתה עושה זה לא רע. אבל לפעמים זה גם לא טוב.
צריך לדעת מתי לשים את הגבול, להתבגר, להתגבר, ולהתקדם הלאה.
קולורטאץ באמת היה הבית שלי, (אלוהים יודע שהייתי שם יותר מאשר בבית שלי).
את השותף שלי לדירה והחבר הכי טוב שלי פגשתי בקולורטאץ וההחלטה לעבור לגור יחד הייתה ספונטנית וקלילה כשנפגשנו בתחילת משמרת ואמרנו ביחד אחד לשני: "היי... אולי נעבור לגור יחד ביפו?"
פגשתי שותפה למסע, שכנראה קרה לה משהו בילדות כי היא כזאת רעה אבל אני אוהב אותה בלי קשר.
פגשתי חברת אמת, שלולא קולורטאץ לא יודע אם אי פעם היינו נהיים כאלה חברים טובים.
ופגשתי ילדה מקסימה שלקחה לי את הלב ולימדה אותי כל-כך הרבה על אהבה וזוגיות.
תמיד אמרתי, שאני חושב שאני ילדותי עד שאני נכנס לקולורטאץ, ואני פתאום נהיה המבוגר האחראי. אבל התבגרתי בתקופה הזאת. אני מרגיש את זה. למדתי על בשרי שאני חייב להתפתח ולהשתנות ולאו דווקא יאהבו אותי בגלל זה.
הראייה והתפסיה שלי השתנו... כלפי אנשים, כלפי העבודה. כלפי החיים.
וולברין (כן, ההוא מה-XMEN) אומר, "אני הטוב ביותר, במה שאני עושה". אני מאמין במוטו הזה.. כאילו, לפחות אני מנסה להיות הכי טוב... חבר טוב, מורה טוב, עובד טוב ובן אדם טוב.
ואני חושב שהזמן בקולורטאץ לימד אותי הרבה, הכין אותי להמשך הדרך, ואני עוזב, ברגשות של עצב ושמחה.
עם טעם חמוץ מתוק בפה, ועם הרבה אימוציות בלב.
אני רק יכול לומר, בפה מלא, שזאת הייתה חוויה מסוג אחר לעבוד שם, במקום הזה, עם הסביבת עבודה הזאת, ועם האנשים שפגשתי, שלא חושב שהייתי פוגש בכל מקום אחר.
אז אני פושט את "המדים" ואני מברך על התקופה הזאת.
ולכל מי שדרכינו הצטלבו בתקופה הזאת, לטוב ולרע, אני אומר:
שלום.
ותודה.
http://gilkin-theshoeman.blogspot.com/2011_03_01_archive.html
באותו זמן, עזבתי את מקום העבודה שלי, קולורטאץ ושמתי פעמי אל משרד הפרסום "באומן בר ריבנאי".
אחרי שנה וקצת אח"כ... המצב נראה אותו דבר. אבל... אחרת.
החיים הזוהרים של עולם הפרסום לא היו מה שקיוותי שיהיו, ובאיזו קונסטלציה של מערך כוכבים כזה או אחר, הגעתי, שוב, לקולורטאץ.
אני לא אשקר. אני אוהב דפוס. ובאותו רגע נתון בחיים, כשהייתי מובטל, ממורמר ועם דכאון (לא) קל, ההצעה לחזור הייתה הדבר הכי נכון בשבילי. על אף שהיו לי חששות, בגלל כל מני תכנים רגשיים כאלה ואחרים שהיו מעורבים.
בפעם שעברה יצאתי מקולורטאץ, עם הידיעה ש"יש לי גב, יש לי לאן לחזור אם אני לא אסתדר בעולם הגדול" ואני לא אשקר אם אומר, שלא באמת הייתי מוכן אז, לצאת אל ה"עולם האמיתי" ובאמת לממש את הפוטנציאל שלי והיה בי מקום שלא רצה לעזוב ומאד מאד רצה לחזור.
והנה. עכשיו. שנה וקצת אח"כ. כמעט 4 שנים אחרי שהתחלתי לעבוד שם, אני עוזב. שוב. והפעם, לתמיד.
ארבע שנים זה המון המון המון זמן.
הדפסתי, כרכתי, חתכתי, קיפלתי, (הרסתי) ולימנצתי.
צעקו, נזפו, התעללו, נתנו טיפים, חיבקו, צחקו וניחמו.
פגשתי אנשים טובים, רעים, שחצנים, טיפשים, מצחיקים, מציקים, רכלנים, נוכלים, מנוולים, מקסימים, מלאכים, מסריחים, יפים, מכוערים.
הייתי אנתיפט, עצבני, רגוע, אופטימי, פסימי, שנוא ואהוב.
מצאתי חברים לחיים ואוייבים לדורות.
נקראתי הגבוה, ההוא עם המשקפיים, זיסלה, גבר, אחי, גיל, גילצ'וק, גול.
הספקתי לסיים תואר, לקנות שתי מכוניות, לאבד את אבא, לטוס לטורקיה וניו יורק, להתפטר, ולהתפטר ממקום אחר ואז לחזור שוב.
הספקתי להפרד, להתאהב, להתמסר, להפרד, להשבר, ולקום שוב.
הייתי למעלה והייתי גם למטה.
הספקתי ללמוד על בני אדם, על המושג חברים, על עצמי וגיליתי שוב שכל יום הוא בית ספר.
נוחות היא לא מילה גסה לדעתי. להיות במקום שאתה מכיר, כי נח לך, כי אתה אוהב אותו וכי אתה טוב במה שאתה עושה זה לא רע. אבל לפעמים זה גם לא טוב.
צריך לדעת מתי לשים את הגבול, להתבגר, להתגבר, ולהתקדם הלאה.
קולורטאץ באמת היה הבית שלי, (אלוהים יודע שהייתי שם יותר מאשר בבית שלי).
את השותף שלי לדירה והחבר הכי טוב שלי פגשתי בקולורטאץ וההחלטה לעבור לגור יחד הייתה ספונטנית וקלילה כשנפגשנו בתחילת משמרת ואמרנו ביחד אחד לשני: "היי... אולי נעבור לגור יחד ביפו?"
פגשתי שותפה למסע, שכנראה קרה לה משהו בילדות כי היא כזאת רעה אבל אני אוהב אותה בלי קשר.
פגשתי חברת אמת, שלולא קולורטאץ לא יודע אם אי פעם היינו נהיים כאלה חברים טובים.
ופגשתי ילדה מקסימה שלקחה לי את הלב ולימדה אותי כל-כך הרבה על אהבה וזוגיות.
תמיד אמרתי, שאני חושב שאני ילדותי עד שאני נכנס לקולורטאץ, ואני פתאום נהיה המבוגר האחראי. אבל התבגרתי בתקופה הזאת. אני מרגיש את זה. למדתי על בשרי שאני חייב להתפתח ולהשתנות ולאו דווקא יאהבו אותי בגלל זה.
הראייה והתפסיה שלי השתנו... כלפי אנשים, כלפי העבודה. כלפי החיים.
וולברין (כן, ההוא מה-XMEN) אומר, "אני הטוב ביותר, במה שאני עושה". אני מאמין במוטו הזה.. כאילו, לפחות אני מנסה להיות הכי טוב... חבר טוב, מורה טוב, עובד טוב ובן אדם טוב.
ואני חושב שהזמן בקולורטאץ לימד אותי הרבה, הכין אותי להמשך הדרך, ואני עוזב, ברגשות של עצב ושמחה.
עם טעם חמוץ מתוק בפה, ועם הרבה אימוציות בלב.
אני רק יכול לומר, בפה מלא, שזאת הייתה חוויה מסוג אחר לעבוד שם, במקום הזה, עם הסביבת עבודה הזאת, ועם האנשים שפגשתי, שלא חושב שהייתי פוגש בכל מקום אחר.
אז אני פושט את "המדים" ואני מברך על התקופה הזאת.
ולכל מי שדרכינו הצטלבו בתקופה הזאת, לטוב ולרע, אני אומר:
שלום.
ותודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה