ברגע הזה.

כבר הייתי כאן.
ברגע הזה.
במצב הזה.
אני מכווץ את העיניים שלי, מנסה להזכר עמוק ורחוק.
בין גלים של ערפול שחובטים בי ומאיימים להפיל אותי מהרגליים.
פלאשבקים של רגעים דומים מהבהבים ומסנוורים אותי.
אבל אני זוכר טוב.
טוב מדי.
את אותו הרגע.

כבר הייתי כאן.
ברגע הזה.
גם אז היה דצמבר.
אני יושב באוטו. הבטן שלי מתכווצת... הלב שלי נצבט....
המילים נשמעות רחוקות... עמומות....
אבל הפעם הן מוכרות.
הן לא מפתיעות.
ידעתי שהן יבואו.
קיוויתי שלעולם לא יגיעו.
אבל הן כואבות בכל זאת.
הדלת נטרקת.
מנסה לעכל את מה שקרה.
האוויר הקר חותך לי את הריאות.

כבר הייתי כאן.
ברגע הזה.
עוצם עניים.
שוכב במיטה עם הפוך.
לא מצליח להרדם.
לא מצליח להתעורר.
סופג את הלילה.
מתפלל, מקווה, שהפעם זה יהיה שונה.

כבר הייתי כאן.
ברגע הזה.
אבוד.
שבור.
כואב.

כבר היתי כאן.
בדיוק כאן.
ברגע הזה.

תיאום ציפיות (2)

matching expectations, a photo by gilkin on Flickr.

תיאום ציפיות

אני חושב שהבסיס לכל יחסים בין בני אדם, עבודה, משפחה זוגיות וכד', מבוסס על תיאום ציפיות.

ברגע שלוקחים רגע כזה של חשיבה רציונאלית, ומניחים לרגע בצד את העניין האנושי שטמון ביחסים בין אישיים, אני חושב שהכל יסתדר.

המינוח הזה "תיאום ציפיות" היה קיים בעולם המושגים שלי, אבל אף פעם לא ממש הבנתי אותו לעומק עד שלא הייתי בהרצאה ב"זירוקס" אצל בחור תמהוני בשם חנן.

וזאת דוגמה טובה דווקא להסביר את זה, כי דפוס דיגיטלי הוא תוצאה של כל החיים שלנו היום.

הוא מבוסס על זמנים קצרים, על דברים מיידיים, ועל תמורות לא פוסקות ובעיקר - מגע קבוע עם אנשים.

מדי פעם אני מוצא שיש דברים שנחרטים לי בזיכרון ממש חזק, ואותם המשפטים של חנן נחקקו עמוק בסלע:

"דפוס דיגיטלי, הוא הדבר הטוב ביותר או הגרוע ביותר. הכל תלוי איך אתה מתאם את הציפיות עם הלקוח.

ברגע שתגיד ללקוח: 'שמע, אין לי בעיה להדפיס לך את זה, רק שתדע, שזה יוצא כמו חרא' - אז הוא לא יתלונן כשבאמת ייצא לו חרא - והכל יהיה טוב. אבל אם לא אמרת לו את זה מראש... אז הוא יעשה לך סצינת זעם ופאניקה מול 30 איש".

אוקיי, טוב, אולי הוא לא באמת אמר את זה בצורה כזאת, ובאמת הכנסתי קצת נואנסים אישיים לדבר הזה, אבל כמו הרבה דברים בחיים, יש אסימונים שנופלים אצלי קצת מאוחר. אני פועל מאיזו תחושת בטן (שרוב הפעמים צודקת) אבל לא רואה את התמונה הגדולה, אלא רק יותר מאוחר. 

תיאום ציפיות, הוא הבסיס. לפעמים אין ציפיות מההתחלה - גישת ה"מה שיהיה" - אבל ככל שדברים מקבלים יותר בסיס ומקבלים יותר עומק בשורשים שלהם חשוב לעצור, ולעשות חשיבה מחודשת. לא להסתנוור מאיזה משרה זוהרת ולרוץ אליה כאילו הייתה איזה גביע קדוש.

תיאום מול עובדים או מול מעבידים, מול הורים או אחים, מול חברים ובל נשכח - בני/בנות זוג, הוא חיוני.

כי ברגע ששני הצדדים יודעים למה הם נכנסים, או באיזה מצב הם נמצאים, בשורה התחתונה -  לאף אחד לא יהיו תלונות - אולי רק אכזבות חנוקות ולבבות שבורים.

העידן החדש - או: הרהורים של מח מזדקן.

זה עידן מדהים העידן שבו אני חיים.

יצא לי לחשוב כמה וכמה פעמים על השינויים הטכנולוגיים שקרו בשנים שבהן אני חי ואני עומד נדהם עם פה פעור.

אני זוכר כשהיו משתמשים באסימונים בטלפונים ציבוריים.

כשלטלפון בבית הייתה חוגה.

כשלפלאפון היה רק צג כמו של מחשבון שמראה רק מספרים.

כשהפלאפונים היו נראים כמו בננות ובלטות.

כשהפלאפונים נהיו עם צבע.

כשהמושג "צלצול 16 פולי" נכנס לעולם.

כשהפלאפונים היו עם פומית.

כשהפלאפונים הפסיקו להיות עם פומית.

כשהם גדלו, וכשהם קטנו.

זה עולם מדהים.

אני זוכר כשלא היה כבלים והדבר הכי מעניין בטלוויזיה היה "ערוץ המזרח התיכון".

אני זוכר כשלמחשבים היה כונן דיסקטים ורק שני צבעים במסך.

ואני מתרפק בערגה על אותם השינויים.

וחושב איזה בר מזל אני שאני עד להתפתחות הזאת. לשינויים העולמיים האלה.

איזה מדהימה היא "הטכנולוגיה".

ויש בי קצת קצת צער על אותם הילדים שיוולדו היום שמושגים כמו:

טלכרט, תקליטון, DOS, קסטה, וידאו, ועוד, לא יהיו בלכסיקון שלהם.

שהם יראו ויכירו אותם רק בדפי ההיסטוריה או בסיפורים מאובקים של ההורים שלהם.

אין ספק.

אני חושב שנולדתי בזמן הנכון.