start spreading the news...

start spreading the news..., a photo by gilkin on Flickr.

'cause in one weeks time i'll be in NYC!
f_ck yeah!

רגל פה, רגל שם

חשבתי שלא למצוא את המקום שלך, זאת פריווילגיה שאני אפרד ממנה בגיל 22.
אחרי שאני אסיים את הצבא, ואחליט מה ללמוד, הכל יבוא לבד.
חשבתי שמצאתי את המקום שלי. חשבתי שאני יודע לאן אני הולך.
אבל מסתבר, שגם בגיל 28, אני עדיין מחפש את עצמי.
יש את הסיפור על האיש שאיבד שקל ברחוב. אז הוא נעמד ליד העמוד תאורה לחפש את השקל, כי שם יש לו אור.
ככה אני מרגיש. יש לי את האיזור שלי שבו אני צריך לחפש.
אז ניסיתי. חיפשתי. ואפילו מצאתי שקל.
אבל לא יודע... אני מרגיש שזה לא השקל שלי.
לא אותו קוטר... ולא אותו מרקם, והצבע קצת שונה.
אבל זה שקל! אז אני אפסיק לחפש.
אבל תמיד אני אחשוב. שזה לא זה. זה לא שלי.
נמאס לי להיות עם רגל פה ורגל - כשהמח חושב מה נכון, אבל הלב יודע מה נכון.
וכשאתה חצוי... לא שלם, אתה בעצם אונס את עצמך.
אתה מרגיש שאתה חייב. שאתה מוכרח. כי ככה זה. זה מה שהמח אומר.
וזה יוצר בך אנטגוניזם, להכל. אתה חסר חשק. חסר כח. צמא לישועה.

אבל מה יקרה אם אני אפסיק אחפש?

מה יקרה אם אני לא אמצא?

מה יקרה, אם אני אקבע לעצמי מחדש את הנתיב?

ומי יודע... אולי כבר בעצם. מצאתי.

אני כבר לא יודע.
אני פשוט חושב שהיו לי יותר מדי תמורות בשנה האחרונה.
אני מרגיש שאני מחליק ממצוק ומנסה בקצות הציפורניים המדממות שלי לשמור על המרחק שלי מהתהום.
לפעמים פשוט בא לי לעזוב הכל.
בא לי לעצום עיניים וליפול.
בא לי לברוח.
בא לי, לקבל סימן.
--------------------------------------

no place like home

no place like home, a photo by gilkin on Flickr.

old paper/old man

old paper/old man, a photo by gilkin on Flickr.

דרישת שלום

מרחוק אני רואה אותך. מתבלט כמו תמיד בין כולם. מחייך אלי. "בני!" אתה צועק אלי כאילו אני במרחק קילומטר.
אתה תופס אותי, מחבק אותי בחיבוק דב, ששובר לי שתי צלעות ועושה לי בקע.
אני מעוות את הפרצוף, כאילו אומר "אויייי אבא... תפסיק לעשות לי בושות", אבל לא באמת איכפת לי. אני יודע שזה הקטע שלך.
אנחנו מסתובבים בין כולם. מחפשים מקדחה ב- 99ש"ח, קונים מלא דברים שלא צריך ונכנסים בסוף לקיוסק לקנח באיזה בקבוק סודה, שאתה מכריח אותי לשלם עליו.
"אין בעיה" אתה אומר בחיוך כשאני מתווכח איתך על התשלום "הכל רשום. יש ספר חשבונות בבית. אל תדאג".
אני לא דואג. אתה סתם מאיים. למרות שאני חושב שפעם ראיתי אותך מחבר קורא ברקודים לספר הזה שלך, אחרי הכל, תמיד אהבת שטויות אלקטרוניות.
אנחנו נכנסים לאוטו, עושים סיבובים "אני רעב" אני ממלמל, בתקווה שתבין את הרמז ונסע להוריד איזה סטייק ב"אלברט".
בדרך אני מנצל את ההזדמנות לספר לך את כל מה שקרה השבוע. את כל ההתבלטויות שיש לי.
אני אולי כבר בן 28, אבל אני תמיד צריך את אבא שיתן לי את הדיעה שלו שאני לא אסכים איתה ואז נריב על זה שהוא לא חושב כמוני. אני אטרוק איזה דלת. הוא יאיים להעיף אותי מהבית ואחרי עשר דקות הכל יחזור על מקומו בשלום.
אין מה לעשות. אני ואתה דומים מדי. מתחממים בשנייה מתקררים בשתיים.
"שני מוסרת ד"ש" אני אומר לך. ואתה מחייך. שואל אותי מה שלומה ואני משתדל לא לפרט מדי כי אפילו שאתה אבא שלי, אני נבוך לדבר איתך על בחורות.
"היה אחלה בעבודה החדשה. עם הזמן אני אעשה דברים לטלוויזיה ועיתונים. יהיה להיט".
אני מסתכל אלי ומחייך מתחת לשפם.
אני מנגב דמעה. אני לא יודע אם אני מתפרק כשאני בא אליך, או שאני בא אליך כשאני מפורק.
אני מנסה להיות חזק בשביל אמא, ועדי. ואפילו רון. אבל אני לפעמים חושב שאני אקרוס.
"אני רק רוצה ששתתגאה בי אבא. אני רק רוצה שתתגאה...."
הרוח בולעת את המילים שלי ואני נשאר מחכה לחיבוק חם מאבן קרה.
אני יודע שכמו כאן. אתה מסדר הכל בשבילי מלמעלה.
אתה לימדת אותי: שאפשר לעשות הכל. ותמיד בסוף יהיה בסדר.
אני משתדל לחיות כמו שלימדת אותי. אתה נותן לי כח. אפילו שאתה לא פיזית כאן.
אני רוצה שתתן צ'אפחה לסבא וכמעט תפיל אותו מהרגליים, ותצביע עלי ותגיד לכולם שם:
"רואים? זה הבן שלי".