על האש, וויסקי ורפי יזדי

מסתבר שאני מזדקן.
בחיי. אני לא חושב שאי פעם מצאתי את עצמי פוחד כל-כך מהזמן שנושף בעורפי.
בסופ"ש היינו חבורת הילדות בוילה בכפר שמאי לחגוג את החתונה של איציק.
לגבי החוויה עצמה של הבילוי אני עוד מסתייג מלחרוץ דיעה אבל ללא ספק המסקנה היחידה שיצאתי איתה מהסופ"ש הזה היא שאני מזדקן.
הגענו לוילה חבורה של של ישנונים עייפים מהשבוע שהיה. עבודה ולימודים. זה מה שעבר על רובינו.
על חלקנו גם צאצאים ועוללים יושבים על הראש.
פשוט הגענו והתמוטטנו בג'קוזי, או מול האקס-בוקס ואפילו מול האנגרי בירדז.
שיערות לבנות על הראש שלי מעולם לא עשו עלי רושם. אבל הסופ"ש הזה היה שונה.
תמיד כשהחבורה נפגשת, אנחנו חוזרים ישר לימי התיכון, עם אותה התנהגות בהמתית, גברית עם הומור דלוח ורדוד.
אבל הפעם... משהו חרק. שלא תבינו. זה לא שלא נהנתי. אני אוהב את החברים שלי. כיף לי איתם.
אבל כנראה שאני מחליד..
כשבשתיים עשרה כמעט נרדמתי מול טאקן 5 כשפינקל מכסח לי ת'תחת עם איזה דמות שמנה שנקראת "בוב".
כשכמות האלכוהול בדם שלי הייתה עוד בגדר התקינות.
אולי סתם התעייפתי. אולי סתם הבנתי, שבימינו, כדי שכל החבורה תפגש יחד, צריך שמישהו ימות או שמישהו יתחתן.
וגם אז נצטרך לסוע עד לצפון לוילה מתפרקת כדי שכל אחד ישקע באייפון/לאפטופ שלו.
אבל די מרמור.
איציק מתחתן!
אז מזל טוב! והרבה אושר.

לחיי התחלות חדשות :)
מזל טוב.

יום שישי שמח!

השבוע היה יום האהבה, הקרוי "ולנטיינס דיי". יום לחגוג בו זוגיות ואהבה.

אבל תמיד כשמישהו חוגג, מישהו אחר נמצא בצד. כמו במסיבות ריקודים בתיכון, הרווקים עומדים בצד, ומסתכלים פנימה.

וכמו במסיבות האלה, הם רק מחפשים תירוצים למה החג הזה עלוב/גרוע/מיותר ("אני רק מחכה למוזיקה המתאימה"):

-"מזל שאני רווק. זה רק נסיון לסחוט כסף. כל הפרחים האלה, והדובים והבלונים, מי צריך את השטויות האלה?"

-"אני לא אוהב את ההמוניות הזאת... אין לי כח לצאת להסתובב בין מליון אנשים. מזל. שאני לבד. חסך לי."

-"אני? אני לא חוגג את החג הזה. חג של גויים. תאמין לי, מזל שאני לבד. אחרת הייתי צריך להתחמק מהחג הזה.".

אבל אני?אני לא רואה באמת צורך לחגוג יום מיוחד בשנה (או במקרה שלנו, גם בט"ו באב) לצורך האהבה שקיימת בין שני בני זוג.

שלא תבינו לא נכון. אני בעד לציין את הזוגיות ואת הרגשות בין בני זוג... אני פשוט לא חושב שצריך לעשות יום הפנינג מזה. כאילו... אם אתה מאוהב, אז אתה צריך לחכות ליום הזה כדי לומר שלוש מילים קטנות כאלה?  נראה לי שמי שאוהב יכול לחגוג כל יום.

"יום שלישי שמח!!!" עם נשיקה על השפתיים וחפינה הגונה בישבן. מפתיע עם איזה פרח סתם כי בא לו, או שולח סמס כי השעה 13:46 ואתה רוצה להזכיר לה שאתה אוהב אותה.
אבל מי אני שאדבר.
אז. לכל אלה המאוהבים. וגם לאלה שלא.
יום שישי שמח.

money well spent

140$, זה כמה שעולה לעמוד בתור בשגרירות ארה"ב במשך שעתיים כדי לקבל ויזה.

אני שונא לעמוד בתור. יש לי סבלנות של ילד בן 2. כשיש לפני חמישה אנשים בתור לדואר אני מתחרפן, אז תור של חמישים איש זה כבר פסיכוזה. בחיי. לפני שנכנסתי לשגרירות, הייתה לי האשלייה שלכל אחד יש תור (ששילמתי על הזכות להזמין אותו 22$).

אני מגיע לשעה שלי, לחלל ענק כמו בבנק, ולפי השעה שלי קוראים לי.

לא ממש הייתי מוכן למכלאה שחיכתה לי שם.


בחיי. ראיתי חדרי מלון יותר גדולים מזה. עם מרצפות חומות דוחות.

ויש שם הפרדה כזאת של תורים (כמו בלונה פארק כזה, אבל מאולתר) לפי השלושה שלבים שצריך לעבור עד שמגיעים לקונסול לראיון.

התור מאורגן בצורת חילזון צפוף (נראה כאילו סך המטראז' שעשיתי באותו חדרון יכול להגיע לאיזה קילומטר) אבל בסידור מוזר כזה שנראה שלא באמת חשבו על איך זה יעבוד בפועל.

לואיס סי.קי, סטנדאפיסט אמריקאי מוכשר, תיאר פעם במערכון שלו את החוויה של לעמוד בתור.

כשאתה עומד בתור, אתה מוצא סיבה, כל סיבה, לשנוא את זה שעומד לפניך וגורם לך לחכות. "אווו... אני שונא את הנעליים שלו. אני מקווה שהוא ימות!!" הוא תיאר את הסיטואציה.

בכל מצב אחר. הייתי מסכים. היום? היה יום אחר. 

איכשהו כל הישראלים, באיזה נסיון מוזר להרשים את האמריקאיים, התנהגו בצורה מאד לא אופיינית.

עמדו בשקט, בצורה מסודרת. היו נחמדים ואדיבים אחד לשני.

"התור מתחיל שם אדוני. אבל בוא תעמוד לפני". מצביע על תור של בערך חצי קילומטר.

אבל בעיקר, האנשים , היו עסוקים בלהפנות אצבע מאשימה בכלל כלפי האמריקאיים - "הממ... אמריקאיים ארורים. הם מתנהגים פה ממש כמו ישראלים".

אירוניה בהתהוותה.

אבל בסופו של יום, אחרי שעתיים של עמידה במקום (קבעתי תור ל- 9 בבוקר, ויצאתי לקראת 11. אבל נראה לי שאם הייתי בא ב- 7. עדיין הייתי יוצא ב- 11) הודיעו לי בהפגנת חוסר איכפתיות מוחלטת: "הויזה שלך תגיע בדואר שבוע הבא".

have a great day! זרקתי לקונסולית בחיוך מאוזר לאוזן

היא ביטלה אותה במין נחירת בוז כזאת ופנתה ללוזר הבא שרוצה להכנס לארץ האפשרויות הבלתי נגמרות.

מחויך עם מצב רוח טוב יצאתי משם, עצרתי בטיילת של תל אביב בדרך ליפו, ירדתי על איזה סמבוסק טרי מאבולעפיה. מול הגלים. עם השמש על הגב. ידעתי.

140$. money well spent

:)

נימוסים והליכות

אני נורא אוהב קולנוע. את הקסם והחוויה שבדר.
הסימולקרה (=דימוי שמייצג דימוי. מונח שהגה הפילוסוף הצרפתי בודריאר. לקריאה נוספת הקלק כאן) שהיא הקולנוע מקסימה אותי מחדש. הטקס הזה, שבו אנחנו נכנסים ל"לה-לה לאנד" ומתנתקים לשעה וחצי~שעתיים מהעולם האמיתי שלנו ונכנסים לאשלייה, תמיד שובה אותי מחדש.
כדי להנות בצורה מקסימלית מהסרט, אני לא לוקח סיכונים ומזמין כרטיסים מראש. שכן, חבל שהציפייה שלי תהרס בכך שלא יהיו כרטיסים לסרט במיוחד שמיקום הישיבה הוא פקטור מאד משמעותי להנאה מקסימלית מהסרט.
כולם מבינים את זה. לכן תמיד נחמד לבוא לקולנוע, עם כרטיסים שרכשתי בטרם עת למושבים הכי טובים בקולנוע, ולגלות, שיש מישהו שיושב לך במקום.
אני שונא אנשים. זה ידוע. מה שאני עוד יותר שונא זה אנשים חצופים.
הייתי לפני כמה שבועות בסרט. כשנכנסתי כבר לסרט, האולם כבר היה מלא. "איזה מזל שהזמנתי כרטיסים" טפחתי לעצמי על השכם.
כשהגעתי למקומות המיועדים, לא חיכו לי שני מקומות פנויים. אלא פרחה ועארס.
ואז, תמיד יש את ה"הצגה" שעושה מי שיושב במקום שלא שלו:
"אהה? אלה המקומות שלך?? באמת? לאאאאא. לא יכול להיות. תראה לי את הכרטיסים. אההההההה.... שורה 10 כיסא 11, ולא שורה 11 כיסא 10.... הבנתי......"
אבל אז... עמדתי. וחיכיתי שהם יקומו. וחיכיתי. והם, כמו כלבים שיודעים שהם עשו משהו רע, לא יצרו קשר עין, אלא המשיכו לשבת.
פניתי אליהם שוב.. ואז הם בשיא האיטיות אספו את הדברים שלהם וקמו.
באמת תודה. (ותודה ל"סדרן" ש"עשה" "סדר" בדברים).
אף פעם לא הבנתי את זה. אתה קונה כרטיס עם מספר מושב ושורה. למה שתלך ותשב במקום אחר?
טוב... בעצם אני כן מבין את זה... כי המושבים שלי יותר טובים. ידוע. בשביל זה שילמתי עוד עמלה על קנייה באינטרנט וטרחתי לקנות יומיים מראש. 
אבל אני דפוק כזה... שיש לי כבוד לדברים כאלה.
בעיניי, לשבת במקומות שלא שלך בקולנוע זה יותר גרוע מלא לפנות כיסא לזקן שעולה לאוטובוס.
ידידתי הקרובה מ' סיפרה לי. שבברלין, עובר סדרן לפני תחילת הסרט, ומוודא, שאתה יושב במקום שאתה אמור לשבת בו לפי הכרטיסים שלך. במצבים כאלה אני חושב לעצמי: "בואנה, להיטלר היה רעיון טוב. הביצוע פשוט לא היה מושלם",אחחח.. הגרמנים האלה... ימח שמם. ואז לבסוף אני מתיישב בכסא שלי, מתרווח. עדיין קצת ממורמר מהחוויה שגרמה לי להפסיד דקה שלמה מהסרט,  ומתפלל, שהסרט הזה יהיה שווה את הטרחה.