דרישת שלום

מרחוק אני רואה אותך. מתבלט כמו תמיד בין כולם. מחייך אלי. "בני!" אתה צועק אלי כאילו אני במרחק קילומטר.
אתה תופס אותי, מחבק אותי בחיבוק דב, ששובר לי שתי צלעות ועושה לי בקע.
אני מעוות את הפרצוף, כאילו אומר "אויייי אבא... תפסיק לעשות לי בושות", אבל לא באמת איכפת לי. אני יודע שזה הקטע שלך.
אנחנו מסתובבים בין כולם. מחפשים מקדחה ב- 99ש"ח, קונים מלא דברים שלא צריך ונכנסים בסוף לקיוסק לקנח באיזה בקבוק סודה, שאתה מכריח אותי לשלם עליו.
"אין בעיה" אתה אומר בחיוך כשאני מתווכח איתך על התשלום "הכל רשום. יש ספר חשבונות בבית. אל תדאג".
אני לא דואג. אתה סתם מאיים. למרות שאני חושב שפעם ראיתי אותך מחבר קורא ברקודים לספר הזה שלך, אחרי הכל, תמיד אהבת שטויות אלקטרוניות.
אנחנו נכנסים לאוטו, עושים סיבובים "אני רעב" אני ממלמל, בתקווה שתבין את הרמז ונסע להוריד איזה סטייק ב"אלברט".
בדרך אני מנצל את ההזדמנות לספר לך את כל מה שקרה השבוע. את כל ההתבלטויות שיש לי.
אני אולי כבר בן 28, אבל אני תמיד צריך את אבא שיתן לי את הדיעה שלו שאני לא אסכים איתה ואז נריב על זה שהוא לא חושב כמוני. אני אטרוק איזה דלת. הוא יאיים להעיף אותי מהבית ואחרי עשר דקות הכל יחזור על מקומו בשלום.
אין מה לעשות. אני ואתה דומים מדי. מתחממים בשנייה מתקררים בשתיים.
"שני מוסרת ד"ש" אני אומר לך. ואתה מחייך. שואל אותי מה שלומה ואני משתדל לא לפרט מדי כי אפילו שאתה אבא שלי, אני נבוך לדבר איתך על בחורות.
"היה אחלה בעבודה החדשה. עם הזמן אני אעשה דברים לטלוויזיה ועיתונים. יהיה להיט".
אני מסתכל אלי ומחייך מתחת לשפם.
אני מנגב דמעה. אני לא יודע אם אני מתפרק כשאני בא אליך, או שאני בא אליך כשאני מפורק.
אני מנסה להיות חזק בשביל אמא, ועדי. ואפילו רון. אבל אני לפעמים חושב שאני אקרוס.
"אני רק רוצה ששתתגאה בי אבא. אני רק רוצה שתתגאה...."
הרוח בולעת את המילים שלי ואני נשאר מחכה לחיבוק חם מאבן קרה.
אני יודע שכמו כאן. אתה מסדר הכל בשבילי מלמעלה.
אתה לימדת אותי: שאפשר לעשות הכל. ותמיד בסוף יהיה בסדר.
אני משתדל לחיות כמו שלימדת אותי. אתה נותן לי כח. אפילו שאתה לא פיזית כאן.
אני רוצה שתתן צ'אפחה לסבא וכמעט תפיל אותו מהרגליים, ותצביע עלי ותגיד לכולם שם:
"רואים? זה הבן שלי".