אין דרך שבה הגבריות שלי לא תתערר כשאני אומר את זה, אז אני מניח שאני פשוט אומר את זה:
הייתי היום בהופעה של להקת המחול בת שבע, במרכז סוזן דלל.
ואני חייב לציין,שהיה מאד מרשים.
נכון. גם כמות הבולבולים שהתעופפו מול העיניים שלי הייתה מרשימה, אבל אני אגזים ואומר: נהנתי (מלבד מה שצויין במשפט האחרון).
אף פעם לא הייתי בהופעת מחול. כאילו... הדבר היחיד שקשור בי וריקודים זה שאני רוקד על הראש של הבוסים שלי.
אבל הפעם בחרתי לספוג את הגאווה שלי (ואת הגבריות שלי) וללכת לספוג קצת תרבות.
נכון. הייתי מעדיף הצגה בקאמרי, אבל מסתבר שלשותף שלי יש הנחה לבת-שבע... אז הכסף עשה את הדיבור.
המתחם של סוזן דלל מצוי כ-20 דקות הליכה מהבית שלי. דבר שעשה לי מצב רוח טוב מלכתחילה בהתחשב במזג אוויר שהיה היום. הכרטיסים חיכו לי בקופה וישבתי כל-כך קרוב לבמה עד שהרגשתי רסיסים של אגלי זיעה עפים עלי.
ההופעה, דקה-דאנס, מציגה כמה קטעים נפרדים מהופעות שונות של אוהד נהרין מהשנים האחרונות, ככה שלא צריך לנסות אפילו להבין קווי עלילה שגם ככה לא הייתי מבין.
להבין עלילה של ריקוד ולהבין עלילה של אופרה לדעתי זה אותו דבר. זה משהו שנשגב ממני וכשאני בוהה בו בחוסר טעם בעודי מדמיין איך ארנולד שוורצנגר נכנס לבמה ומרסס את כולם עם קלאצ'ניקוב.
אבל אולי חוסר העלילתיות בהופעה הזאת היה הדבר שכל-כך הלהיב אותי.
זאת פשוט הייתה הפגנת יכולת של הרקדנים בקטעים מצויינים של חיבור תאורה עם סאונד ותנועה. - קטעים שהמעצב שבי לא יכל להתעלם מהם. ומסתבר שגם בהופעות בימינו אינטראקציה עם הקהל זה הדבר השולט. לגרום לקהל להרגיש שההופעה שלו. אז באחד הקטעים הרקדנים ירדו לקהל, לקחו כמה גריאטריים והעלו אותם לבמה תוך כדי שהם משלבים אותם בתוך הריקוד. המבוכה הראשונית, תוך כדי הנסיון להשתלב יחד עם הצורה העלובה בה הסבתות שהיו על הבמה התנהלו עשו את החוויה לעשירה וצבעונית.
ההופעה הייתה רק שעה, אבל בחיי, יצאתי עם הרגשה של: "מה? כבר נגמר?" שבעיניי זאת ההרגשה שכל ההופעות/סרטים צריכים לכוון אליהם. טעם של עוד. (ואז לעשות המשך עלוב בשביל לסחוט עוד כסף, ראה ערך: "שודדי הקאריביים 2+3").
לסיכום.
כן. ראיתי הופעת מחול. ואפילו נהנתי מזה. ואל תתפסו אותי במילה, אבל אני אמליץ לחברים שלי ללכת לראות את ההופעה אם הנושא יעלה בצורה מאד ביזארית ואקראית בתוך שיחה, וגם אז אם הם יסכימו לא לצטט אותי.
ועכשיו, אם תסלחו לי.
אני אלך לירוק ולגרבץ.
הייתי היום בהופעה של להקת המחול בת שבע, במרכז סוזן דלל.
ואני חייב לציין,שהיה מאד מרשים.
נכון. גם כמות הבולבולים שהתעופפו מול העיניים שלי הייתה מרשימה, אבל אני אגזים ואומר: נהנתי (מלבד מה שצויין במשפט האחרון).
אף פעם לא הייתי בהופעת מחול. כאילו... הדבר היחיד שקשור בי וריקודים זה שאני רוקד על הראש של הבוסים שלי.
אבל הפעם בחרתי לספוג את הגאווה שלי (ואת הגבריות שלי) וללכת לספוג קצת תרבות.
נכון. הייתי מעדיף הצגה בקאמרי, אבל מסתבר שלשותף שלי יש הנחה לבת-שבע... אז הכסף עשה את הדיבור.
המתחם של סוזן דלל מצוי כ-20 דקות הליכה מהבית שלי. דבר שעשה לי מצב רוח טוב מלכתחילה בהתחשב במזג אוויר שהיה היום. הכרטיסים חיכו לי בקופה וישבתי כל-כך קרוב לבמה עד שהרגשתי רסיסים של אגלי זיעה עפים עלי.
ההופעה, דקה-דאנס, מציגה כמה קטעים נפרדים מהופעות שונות של אוהד נהרין מהשנים האחרונות, ככה שלא צריך לנסות אפילו להבין קווי עלילה שגם ככה לא הייתי מבין.
להבין עלילה של ריקוד ולהבין עלילה של אופרה לדעתי זה אותו דבר. זה משהו שנשגב ממני וכשאני בוהה בו בחוסר טעם בעודי מדמיין איך ארנולד שוורצנגר נכנס לבמה ומרסס את כולם עם קלאצ'ניקוב.
אבל אולי חוסר העלילתיות בהופעה הזאת היה הדבר שכל-כך הלהיב אותי.
זאת פשוט הייתה הפגנת יכולת של הרקדנים בקטעים מצויינים של חיבור תאורה עם סאונד ותנועה. - קטעים שהמעצב שבי לא יכל להתעלם מהם. ומסתבר שגם בהופעות בימינו אינטראקציה עם הקהל זה הדבר השולט. לגרום לקהל להרגיש שההופעה שלו. אז באחד הקטעים הרקדנים ירדו לקהל, לקחו כמה גריאטריים והעלו אותם לבמה תוך כדי שהם משלבים אותם בתוך הריקוד. המבוכה הראשונית, תוך כדי הנסיון להשתלב יחד עם הצורה העלובה בה הסבתות שהיו על הבמה התנהלו עשו את החוויה לעשירה וצבעונית.
ההופעה הייתה רק שעה, אבל בחיי, יצאתי עם הרגשה של: "מה? כבר נגמר?" שבעיניי זאת ההרגשה שכל ההופעות/סרטים צריכים לכוון אליהם. טעם של עוד. (ואז לעשות המשך עלוב בשביל לסחוט עוד כסף, ראה ערך: "שודדי הקאריביים 2+3").
לסיכום.
כן. ראיתי הופעת מחול. ואפילו נהנתי מזה. ואל תתפסו אותי במילה, אבל אני אמליץ לחברים שלי ללכת לראות את ההופעה אם הנושא יעלה בצורה מאד ביזארית ואקראית בתוך שיחה, וגם אז אם הם יסכימו לא לצטט אותי.
ועכשיו, אם תסלחו לי.
אני אלך לירוק ולגרבץ.
מה שם ההופעה?
השבמחקכתבתי - "דקה-דאנס"
השבמחק