140$, זה כמה שעולה לעמוד בתור בשגרירות ארה"ב במשך שעתיים כדי לקבל ויזה.
אני שונא לעמוד בתור. יש לי סבלנות של ילד בן 2. כשיש לפני חמישה אנשים בתור לדואר אני מתחרפן, אז תור של חמישים איש זה כבר פסיכוזה. בחיי. לפני שנכנסתי לשגרירות, הייתה לי האשלייה שלכל אחד יש תור (ששילמתי על הזכות להזמין אותו 22$).
אני מגיע לשעה שלי, לחלל ענק כמו בבנק, ולפי השעה שלי קוראים לי.
לא ממש הייתי מוכן למכלאה שחיכתה לי שם.
בחיי. ראיתי חדרי מלון יותר גדולים מזה. עם מרצפות חומות דוחות.
בחיי. ראיתי חדרי מלון יותר גדולים מזה. עם מרצפות חומות דוחות.
ויש שם הפרדה כזאת של תורים (כמו בלונה פארק כזה, אבל מאולתר) לפי השלושה שלבים שצריך לעבור עד שמגיעים לקונסול לראיון.
התור מאורגן בצורת חילזון צפוף (נראה כאילו סך המטראז' שעשיתי באותו חדרון יכול להגיע לאיזה קילומטר) אבל בסידור מוזר כזה שנראה שלא באמת חשבו על איך זה יעבוד בפועל.
לואיס סי.קי, סטנדאפיסט אמריקאי מוכשר, תיאר פעם במערכון שלו את החוויה של לעמוד בתור.
כשאתה עומד בתור, אתה מוצא סיבה, כל סיבה, לשנוא את זה שעומד לפניך וגורם לך לחכות. "אווו... אני שונא את הנעליים שלו. אני מקווה שהוא ימות!!" הוא תיאר את הסיטואציה.
בכל מצב אחר. הייתי מסכים. היום? היה יום אחר.
איכשהו כל הישראלים, באיזה נסיון מוזר להרשים את האמריקאיים, התנהגו בצורה מאד לא אופיינית.
עמדו בשקט, בצורה מסודרת. היו נחמדים ואדיבים אחד לשני.
"התור מתחיל שם אדוני. אבל בוא תעמוד לפני". מצביע על תור של בערך חצי קילומטר.
אבל בעיקר, האנשים , היו עסוקים בלהפנות אצבע מאשימה בכלל כלפי האמריקאיים - "הממ... אמריקאיים ארורים. הם מתנהגים פה ממש כמו ישראלים".
אירוניה בהתהוותה.
אבל בסופו של יום, אחרי שעתיים של עמידה במקום (קבעתי תור ל- 9 בבוקר, ויצאתי לקראת 11. אבל נראה לי שאם הייתי בא ב- 7. עדיין הייתי יוצא ב- 11) הודיעו לי בהפגנת חוסר איכפתיות מוחלטת: "הויזה שלך תגיע בדואר שבוע הבא".
have a great day! זרקתי לקונסולית בחיוך מאוזר לאוזן
היא ביטלה אותה במין נחירת בוז כזאת ופנתה ללוזר הבא שרוצה להכנס לארץ האפשרויות הבלתי נגמרות.
מחויך עם מצב רוח טוב יצאתי משם, עצרתי בטיילת של תל אביב בדרך ליפו, ירדתי על איזה סמבוסק טרי מאבולעפיה. מול הגלים. עם השמש על הגב. ידעתי.
140$. money well spent
:)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה