השבוע היה יום האהבה, הקרוי "ולנטיינס דיי". יום לחגוג בו זוגיות ואהבה.
אבל מי אני שאדבר.
אז. לכל אלה המאוהבים. וגם לאלה שלא.
יום שישי שמח.
אבל תמיד כשמישהו חוגג, מישהו אחר נמצא בצד. כמו במסיבות ריקודים בתיכון, הרווקים עומדים בצד, ומסתכלים פנימה.
וכמו במסיבות האלה, הם רק מחפשים תירוצים למה החג הזה עלוב/גרוע/מיותר ("אני רק מחכה למוזיקה המתאימה"):
-"מזל שאני רווק. זה רק נסיון לסחוט כסף. כל הפרחים האלה, והדובים והבלונים, מי צריך את השטויות האלה?"
-"אני לא אוהב את ההמוניות הזאת... אין לי כח לצאת להסתובב בין מליון אנשים. מזל. שאני לבד. חסך לי."
-"אני? אני לא חוגג את החג הזה. חג של גויים. תאמין לי, מזל שאני לבד. אחרת הייתי צריך להתחמק מהחג הזה.".
אבל אני?אני לא רואה באמת צורך לחגוג יום מיוחד בשנה (או במקרה שלנו, גם בט"ו באב) לצורך האהבה שקיימת בין שני בני זוג.
שלא תבינו לא נכון. אני בעד לציין את הזוגיות ואת הרגשות בין בני זוג... אני פשוט לא חושב שצריך לעשות יום הפנינג מזה. כאילו... אם אתה מאוהב, אז אתה צריך לחכות ליום הזה כדי לומר שלוש מילים קטנות כאלה? נראה לי שמי שאוהב יכול לחגוג כל יום.
"יום שלישי שמח!!!" עם נשיקה על השפתיים וחפינה הגונה בישבן. מפתיע עם איזה פרח סתם כי בא לו, או שולח סמס כי השעה 13:46 ואתה רוצה להזכיר לה שאתה אוהב אותה.אבל מי אני שאדבר.
אז. לכל אלה המאוהבים. וגם לאלה שלא.
יום שישי שמח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה