יומולדת. בקטנה.

אז היום יומולדת. לא ממש שמתי לב שהיום הזה הגיע.
מאז ומתמיד היה נראה לי שולי ומאד חולף ימי הולדת. אני זוכר בבירור יום הולדת אחד שצלצל חבר אלי ושאל: "נו? אז מה אתה עושה היום?"
עניתי לו: "תראה, עכשיו אני הולך למכון כושר, אח"כ להביא לסבתא תרופות ומצרכים, ובערב אני קופץ לחבר לראות מכבי".
הוא שאל אותי בתגובה: "זה מה שאתה עושה ביומולדת שלך?"
עניתי: "לא. זה מה שאני עושה ביום חמישי".
כבר לפני שנים הפסקתי להתלהב מימי הולדת, אולי זה בגלל שלא ממש הייתי הטיפוס הכי חברתי בעבר, אז בימי הולדת זה מתגלה כעקב אכילס - אירוע לחגוג עם חברים, אבל היי, אין יותר מדי חברים. (חוץ מחברי הילדות שלי שאיתי מאז... נו טוב, הילדות).

אבל השנה... באמת שהיומולדת תפס אותי בהפתעה. עם כל מה שקרה לאחרונה, קלטתי שיש לי יומולדת רק אתמול (25.1) בשעה 23:45 כזה... (כשממש ממש ממש רציתי כבר לצאת מקולורטאץ).

נו.. שויין. כפרה. בסופו של דבר הגעתי הביתה. קרסתי למיטה. ואז פתאום אמא העירה אותי ב-9 בבוקר לומר "מזל טוב"(!!!).

"תודה" מלמלתי בגרון חנוק. ואז קלטתי.

זה אבא שתמיד היה מעיר אותי ביומולדת שלי לומר לי מזל טוב. אבא פספס השנה ולא צלצל אפילו אחרי הצהריים.

למזלי. יש נקודות אור בחיים שלי. וכן הצלחתי להפיק יומולדת נחמד (בין סטרפסילס לכוס תה).

הייתי בחופש היום, והחלטתי לפנק בחומוס מאבו-חסן על הבוקר. פירגנו לי בסושי ונודלס לצהריים עם כמה מתנות גאוניות לדעתי, מנוחת צהריים קלה ואפילו גשם! כי בלי גשם אני לא יכול באמת לומר שהייתה לי יומולדת איזה אושר זה עשה לי. אז לאור מצב הרוח שלי לאחרונה וחוסר החשק הרב שיש לי לצאת מהבית... מה עוד בן אדם צריך?

בדיוק את זה.

יומולדת. בקטנה.

מזל.

טוב.