אבי כהן היקר. חיפשתי הזדמנות לבקש ממך סליחה.
בתור מכביסט, היית שם דבר בחיים שלי, ומודל להערצה (מישהו אמר נימני?).
היית באמת פיגורה צהובה לכל דבר והמוות שלך הינו בגדר אבידה.
אבל אתה מבין אבי... לא יכולתי לתת לך את הכבוד המגיע לך בדרכך האחרונה.
קצת לפני שאתה מתת, ממש כמה ימים לפני, אבא שלי נפטר. והייתי קצת עסוק באבל פרטי משלי. איכשהו, כשראיתי תמונות של תמיר בוכה בעיתון, או כשקראתי כתבה על הקריירה הארוכה שלך, הידיעה הזאת קצת התגמדה לנוחך מצבי האישי והייתי סוגר את הטלויזיה או מעיף ממני את העיתון וממלמל: "סורי אבי. יש לי דברים קצת יותר חשובים עכשיו".
לא מגיע לך יחס כזה ממני. שאני, אשב ואבכה לי עם האובדן שלי, ולא אבוא לחלוק לך כבוד אחרון במסיבת העיתונאים שבה הבן שלך בוכה. איכשהו, כשהוא אמר עם דמעות בעיניים: "מה אני אעשה בלעדייך?" זה באמת היה חשוב. עובדה. אני הייתי צריך ללחוש לעצמי את המילים האלה, בלילה, בשקט, לבד, בחושך, בלי שאף אחד יקשיב, יבחין או יצלם אותי. או לחלופין, כשהוא אמר שהמשחק הראשון שלו מאז שהוא קם מהשבעה,
היה הרגע הקשה בחיים שלו. חשבתי לעצמי. היי. הרגע שבו נכנסתי חזרה לעבודה היה הרגע הקשה בחיים שלי. רק רציתי לעוף משם עוד לפני שנכנסתי. אבל אותי לא ציטטו בעיתון.
כן. מה לעשות. נתקפתי קנאה. רציתי שגם על הקריירה של אבא שלי יעשו כתבה.
רציתי שכל המדינה תשתתף באבל שלי. אבל לאבל יש רמות. כל אחד והאבל שלו.
יש כאלה שהאבל שלהם הוא קצת יותר גדול מהסביבה של המשפחה והחברים.
זה היה נורא אגואיסטי מצידי. איך לעזאזל הרשתי לעצמי להיות מרוכז ככה בעצמי? ואיך אבא שלי, החצוף העיז למות בדיוק בזמן שאתה מתת? בושה.
אבל עכשיו. בראייה של כמה שבועות לאחור, כשהראש הסתדר לו טיפה,
אני יכול לבקש ממך באמת ובתמים:
סליחה. זה לא יקרה שוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה