אתמול היה ה-30 לפטירותו של אבי (למי שמתקשה לקרוא, זה אבא+שלי). ובמשך התקופה הזאת גיליתי שאתה צריך להסתמך הרבה על אחרים.
ההורים שלי חינכו אותי בין השאר, לא לבקש טובות מאחרים, כי בסופו של דבר, אנחנו גם ככה נצטרך לעשות את זה לבד.
אני, בתור ילד תמים, לא הבנתי כל-כך את הקיצוניות הזאתי, והייתי מנסה להסתמך על טוב ליבם של אחרים.
פעם אחרי פעם, התאכזבתי מחדש.
לכן פתחתי את הבלוג הזה.
במהלך השבעה כתבתי טקסט. על כל החוויות של התמודדות עם אבל ומוות בעידן הדיגיטלי שבו אנו חיים. ומאחר ואני לא מחזיק בלוג קבוע, רציתי להפיץ את דבריי ברבים. ביקשתי טובות מאיזה בלוג או שניים הידועים בציבור.
מעבר להתעלמות מוחלטת לא קיבלתי כלום.
אז הנה משהו שלא יצא לי לומר מספיק כשחיית אבא:
אתה צדקת. אם אני לא אעשה דברים לבד, דברים לא יזוזו.
ומאחר וכבר הזזתי הרים בעבר, נכנסתי עם הראש בקירות והקירות נשברו, אז אני מאמין שלפתוח בלוג לא יהווה מכשלה.
הרשומה הבאה, תספר קצת מהחוויות ההזויות שלי ביום שבו טלפון מאחותי העיר אותי והיא אמרה בבכי מהצד השני "אבא מת".
מהיום, שבו נסעתי מיפו לראשון בעשר דקות וזה הרגיש כמו נצח.
מהיום שבו נכנסתי הביתה וראיתי אותו עדיין שוכב על רצפת המטבח והתמוטטתי על הרצפה והתחלתי לבכות.
מהיום שבו הלכתי עם אחי עם דמעות בעיניים לקנות בורקסים ושתייה כי באו חברים של אבא לעזור לנו, כשהוא עדיין שכב מת במטבח.
מהיום, שבו השקט נכנס הביתה.
מהיום, שבו הכל השתנה.
ההורים שלי חינכו אותי בין השאר, לא לבקש טובות מאחרים, כי בסופו של דבר, אנחנו גם ככה נצטרך לעשות את זה לבד.
אני, בתור ילד תמים, לא הבנתי כל-כך את הקיצוניות הזאתי, והייתי מנסה להסתמך על טוב ליבם של אחרים.
פעם אחרי פעם, התאכזבתי מחדש.
לכן פתחתי את הבלוג הזה.
במהלך השבעה כתבתי טקסט. על כל החוויות של התמודדות עם אבל ומוות בעידן הדיגיטלי שבו אנו חיים. ומאחר ואני לא מחזיק בלוג קבוע, רציתי להפיץ את דבריי ברבים. ביקשתי טובות מאיזה בלוג או שניים הידועים בציבור.
מעבר להתעלמות מוחלטת לא קיבלתי כלום.
אז הנה משהו שלא יצא לי לומר מספיק כשחיית אבא:
אתה צדקת. אם אני לא אעשה דברים לבד, דברים לא יזוזו.
ומאחר וכבר הזזתי הרים בעבר, נכנסתי עם הראש בקירות והקירות נשברו, אז אני מאמין שלפתוח בלוג לא יהווה מכשלה.
הרשומה הבאה, תספר קצת מהחוויות ההזויות שלי ביום שבו טלפון מאחותי העיר אותי והיא אמרה בבכי מהצד השני "אבא מת".
מהיום, שבו נסעתי מיפו לראשון בעשר דקות וזה הרגיש כמו נצח.
מהיום שבו נכנסתי הביתה וראיתי אותו עדיין שוכב על רצפת המטבח והתמוטטתי על הרצפה והתחלתי לבכות.
מהיום שבו הלכתי עם אחי עם דמעות בעיניים לקנות בורקסים ושתייה כי באו חברים של אבא לעזור לנו, כשהוא עדיין שכב מת במטבח.
מהיום, שבו השקט נכנס הביתה.
מהיום, שבו הכל השתנה.
תתחדש על הבלוג
השבמחקכל הכבוד
תהיה חזק ואם אתה צריך כל דבר
יש פה איש או שניים