כמו בכל תחום בחיים שלנו, המהפכה הדיגיטלית לא פוסחת על שום דבר, ובהם גם על מחלקת האבל. במהלך השבוע הקודם מצאתי את עצמי מתנודד בין העולם הוירטואלי, הקר והמנותק לבין עולם האבל שהוא כל-כך רגשי וטעון.
אבא שלי נפטר ביום ראשון, 19/12. ורובכם (אם לא כולכם) יודע על זה, כי פרסמתי את זה בפייסבוק. הרשת החברתית שלי מורכבת מהרבה אנשים שונים ומגוונים, שאני לא יכול לשמור על קשר ישיר עם כל אחד ואחת מהם. הקשר שלי איתם בסופו של דבר מצטמצם לרשת החברתית – הפייסבוק.
זה היה נראה לי מאד הגיוני, לפרסם את מה שאני חושב/מרגיש בתור הסטטוס שלי . ושכולם יראו/יגיבו/יעירו/ישתתפו.
היי, כבר כתבתי בעבר דברים עם פחות משמעות ממה שכתבתי כשאבא שלי נפטר. אז למה בעצם לא לעדכן את כולם במה שקרה?
החלק של הפייסבוק בחיים שלי (ואני בטוח גם של אחרים) הוא כזה מאסיבי, שאפילו בחצי צחוק, חשבתי לעצמי: "איך אני אזמין אנשים לשבעה? אולי אני אפתח איוונט בפייסבוק ושכל מי שחושב לבוא שיעשה אטנדינג?" אבל זה כבר קיצוני מדי. חשבתי מיד אח"כ. או בעצם... אולי לא?
בסך הכל זה מאד הגיוני להשתמש בכל מדיה שנמצאת תחת ידינו להפצת מידע או מסר.הרי אנחנו מסתמכים בהרבה אירועים על זימונים מהסוג הזה, למה בעצם לא לעשות את זה דרך הפייסבוק ולהגיע לכל האנשים שאי פעם פגשתי או פגשו את אבא שלי, ושיגיעו?
פשוט מאד. זה עדיין לא מקובל. אנחנו רגילים בפייסבוק לאירועים משמחים, למסיבות, ולמפגשי מחזור. אירועים שאנחנו שוכחים אחרי שבוע. אירועים שבאים והולכים. לוויות, אשכבות ושבעה, לא ממש נכנסו עדיין לעולם הזה. וטוב שכך. לדעתי אלה אירועים קרדינאליים בחיים שלנו ואסור לרגע אחד, לתת להם לרדת לרמה הזאת של פרסום. הרגשתי קצת גועל מעצמי בכלל על זה שחשבתי על זה. חבל. הייתי יכול לפתוח טרנד.
אבל סופם של טרנדים הוא להעלם (ואז לצוץ שוב אחרי 30 שנה בערך) ואני לא רציתי שהמראה ,של הגופה של אבא שלי זרוקה במטבח, יעלם כל-כך מהר. רציתי שישאר לנצח. בזיכרון שהוא לא הזיכרון שלי. חשבתי על כמה שהוא רגוע. כמה שהוא שלו. כמה הסצינה הזאת כל-כך גרוטסקית ועם זאת, פסטורלית בעלת אסתטיקה מיוחדת (הרי לכם חשיבה של צלם ומעצב). חשבתי שחבל שהמצלמה שלי לא פה. הייתי יכול להעלות את התמונות לפליקר. שם, אפילו אם אף אחד לא יכנס לראות את התמונה, הסצינה תשאר לחיות, לעד, לנצח – ולא תעלם. והכי חשוב. אני אדע, שהיא לא תמחק מהזיכרון שלי.
אבל זה בסופו של דבר חלק מהעולם הוירטואלי. הנגישות והדיאלוג שאנו יוצרים ביננו לבין המישקים הקיימים ברשת. הקלות הזאת של זרימת המידע. וכך, מצאתי, שיש שירות של בתי קברות, שבו אתה נרשם באתר, ואתה מקבל מסרון לפלאפון עם שעת הלוויה והמיקום שלה, לפי השם של הנפטר. מדהים. כל השנים האלה שהלכתי ללוויות (ולצערי לא היו מעטות) ידעתי והכרתי, שהמידע על לוויה עובר מפה לאוזן. קרוב אחד מצלצל לשני ולשלישי ולרביעי ומשם הגלגלים מסתובבים – ואחרי שעה, כל המשפחה יודעת, מתייצבת ובוכה. היום? שירות אלקטרוני ממוחשב. האמת? זה די חכם. (באיזשהו אופן).
אבל יש חלק אחד בעולם האבל שלדעתי לא צלח את המעבר למרחב האינטרנטי. וזו מודעת האבל. זו פלטפורמה שחיה בצורה אחת בלבד והיא בצורה של מודעת האבל הקלאסית בעיתון. כמה וכמה אנשים באו לנחם אותנו אחרי שהם ראו את מודעת האבל בעיתון והיו המומים.
היה יום שבו אשה אחת עמדה בדלת בוכה. אמרתי לה שלום. והיא אמרה לי: "ראיתי את המודעה בעיתון. הייתי חיילת של אבא שלך לפני 33 שנה. והייתי חייבת לבוא".
לעומת זאת, אתרי האינטנרט שבהם מוצגות מודעות אבל לא עושות את אותו אפקט. אף אחד לא בא ואמר לי: "ראיתי את מודעת האבל באתר 'אבלים' והייתי חייב לבוא". זה לא ממש כמו לפרסם אוטו ב"יד 2" (סליחה? השבעה עדיין רלוונטית?).
למעשה, אני אפילו לא ידעתי שקיימים אתרים כאלה. ומי בכלל נכנס באופן קבוע לבדוק את האתרים האלה? ביזארי. (לא פחות ביזארי משירות אמירת קדיש אינטרנטי שניתן בעבור סכום סמלי, אבל זה כבר עניין לפעם אחרת)
לפני סיום אני חייב לומר לזכותו של האינטרנט משהו: כמו בהרבה תחומים אחרים,
הוא מקל על החיים בתחום האבל.
תהליך הוצאת תעודת פטירה ממשרד הפנים,למשל, לקח בדיוק 3 דקות לעומת ה- 3 שעות שהיו מצפות לי במשרד הפנים. וזה נהדר. כי מסתבר שכשבן אדם נפטר, גלגלי הבירוקרטיה מסתובבים בחריקה איטית וצורמת יותר מאשר בכל מצב אחר. אחרי הכל. למה לפשט דברים? הבן אדם מת. הוא לא ממהר לשום מקום.
לכן, בימים כאלה, אני מניח שאני צריך לומר תודה לאל על רחמים קטנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה